יהדות

המוציא לחם מן השמים

פרטים: קטגוריה: כלכלה בתורה; פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 14:52; נכתב על ידי Super User; כניסות: 565

המוציא לחם מן השמים

פנינים- פורסם ביתד נאמן

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח (פרשת בהעלותך).

"אמא", שאל אליצפן הקטן את אמו, שעמדה ליד האהל המשפחתי, "מה מברכים על המן?".

אכן, שאלה טובה.

"משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן" (ברכות מח, ב). וכתב רבנו בחיי שבפרשת המן עצמה ישנו רמז לברכת המזון במן עצמו, שנאמר בתורה "וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' ", וידיעה זאת שתזכירוהו בברכה על אכילת המן.

הקדמונים דנו בשאלה מה בירכו בני ישראל כברכה ראשונה כשאכלו מן. הרמ"ע מפאנו כותב שלעתיד לבוא, כשהצדיקים יאכלו את סעודת הלויתן, יצרפו לסעודה את צנצנת המן, ואז יברכו עליו ברכת "המוציא לחם מן השמים"...

בספר בני יששכר כתב שכשהסתופף בצילו של מהרצ"ה מזידיטשוב זצ"ל, דן איזו ברכה בירכו בני ישראל על המן, "ונענה הרב המקובל מו"ה ישראל דוב שכנראה לא ברכו שום ברכה על המן, לפי שכתב האריז"ל שתכלית הברכה היא לברר הניצוצות ולהפרידן מן הפסולת, וכיון שהמן היה לחם של מלאכי השרת, שנבלע באברים, הרי שלא היה בו פסולת ולא היה צריך בירור". הגאון מטעש'יבין זצ"ל (דובב מישרים ח"ד לקוטי תשובות) מצטט את דעת הספורנו, הסובר שבלקיטת המן בשבת היו חייבים משום איסור תולש דבר מגידולו, ובהכרח שהספורנו סבר שהמן נחשב לדבר שגידולו מהארץ, ולכן קבע הגאון מטעש'יבין שעל המן מברכים ברכת "המוציא לחם מן הארץ", כפי שמברכים על הלחם. בפרדס יוסף (פ' בשלח) מביא בשם ספר חמדת ישראל שבירכו על המן ברכת בורא פרי האדמה, ולדברי חז"ל שטעמם המן השתנה לכל הטעמים שבעולם, אזי בירכו עליו לפי טעמו. מי שרצה לטעום בו טעם תפוז- בירך בורא פרי העץ. מי שטעם בו כרצונו טעם עוגה- בירך בורא מיני מזונות, וכן בכל הטעמים. ובספר "גם אני אודך" (פרשת בהעלותך) כותב שהאדמו"ר משומרי אמונים זצ"ל אמר שהיו שלש דרגות בישראל. הצדיקים שלא הרגישו שום טעם במאכל, מחמת דביקותם בהקב"ה, לא בירכו על המן כלל. הצדיקים הבינונים הרגישו מעט טעם במאכל, ובירכו "המוציא לחם מן השמים", ואילו פשוטי העם בירכו "המוציא לחם מן הארץ"... (וראו עוד בפסקי תשובה סי' רפ ובהערות האמרי אמת לפרדס יוסף, שם, ובטעמא דקרא לפ' קרח).

החזון איש (או"ח כח, ד) שואל: חז"ל אמרו שהמן נבלע באברים ונתעכל מיד, ואם כן כיצד משה רבנו תיקן לברך ברכת המזון על אכילת המן, והרי לאחר שנתעכל המזון במעיים, לא ניתן לברך ברכת המזון?-- וכתב החזון איש שבמדבר בירכו ברכת המזון תיכף ומיד אחר האכילה. וכתב שמכאן ישנה הוכחה שכל זמן שהמזון מתעכל במעיים, הרי הוא כאילו אוכל וניזון עכשיו, ושיעור עיכול הוא רק שיעור בשהות לזמן שניתן לברך לאחר האכילה.

*********

אלפי אברכים מגיעים הביתה בסוף החודש עם מילגה צנומה, ויחד עם משכורתה של הרעיה, הם מצליחים לחיות, להאכיל את הילדים במזון מזין וטעים, לשלם חשבונות מים, חשמל, גז וועד הבית, מיסים ותיקוני אינסטלטור, לשלם לכל צרכי הבית והילדים וגם לחתן אותם, בסכומים שאיש אינו מבין, כולל אנחנו עצמנו, כיצד ניתן לעמוד בהם.

לא שמענו לאחרונה שאברכי חמד פרצו לבנק המרכזי ורוקנו את כל הקופה. האברך שיושב לידינו בכולל ומגדל משפחה בת 10 נפשות, לא גילה לפתע דוד עשיר מאמריקה, והכסף שמגיע מ'קצבת הילדים' של המשפחה כולה, אין בה כדי לכלכל ולו ילד ישראלי ממוצע אחד במשך חודש. אם ניקח דף ועט ונחשב את המשכורת הממוצעת של משפחה ברוכת ילדים, שאבי המשפחה לומד בכולל, לא נבין לעולם כיצד משפחתו חיה, בריאה ושמחה. והנה, חודש ועוד חודש, ולמרות הקשיים, העגלה ממשיכה לנוע, העגלה המלאה בתורה וברוחניות, ואיש אינו מת מרעב ומקור ברחובותינו...

אומרים בשם הרבי מסאטמר רבי יואל זצוק"ל, שהמופת הגדול ביותר המצוי כיום בארץ ישראל, הוא קיומם של משפחות האברכים, החיים ממשכורות זעומות ומצליחים לחיות בנחת ובשמחה, ואף לסייע להקמת בתיהם של כל ילדיהם, כשמדובר בסכומי עתק, של מאות אלפי דולרים.

התקשורת יכולה לספר סיפורי בדים. אך אנחנו עצמנו, המכירים היטב את חשבון ההכנסות החודשי של האברכים, ויודעים שמדובר בהכנסה מצחיקה, מופרכת לחלוטין, תוהים, משתאים, בקביעות: מנין ירק זה חי?

"יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים לב). אמר המשגיח דלומזא רבי משה רוזנשטיין זצ"ל: אימתי זוכה יהודי ל"יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ"? – בשעה שהוא חי בתחושה של אדם הנמצא ב"בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן". כשיהודי חי בהרגשה שהוא לבד במדבר, ללא מקורות מחיה סטנדרטיים, ואין לו מי שיכלכלנו, מלבד הקב"ה, אזי הית"ש דואג לו כאישון עינו.

רבנו החפץ חיים זי"ע המשיל זאת לילד שהלך לחיידר ושכח את הסנדויץ' שלו בבית. אביו מיד קם, לוקח את הסנדויץ' העזוב ואץ רץ לחיידר, כדי שלמוישי שלו יהיה מה לאכול בהפסקה. ואם אבינו שבשמים רואה ש"שכחנו את הסנדויץ", ובפרט כשאין לנו סנדויץ' כי אנו עוסקים בתורה במסירות ולא בעסקי החולין, הרי מיד הסנדויץ' מגיע, מרוח בממרח מזין וטעים...

כל אברך שחיתן ילדים יספר את סיפוריו האישיים, גדושי הניסים והנפלאות. הרבה שלוחים למקום, ולמרות הקושי, הקב"ה עוזר, ואנו כולנו רואים בחוש ש"וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם". חודש אחרי חודש, ולכל אברך יש את אוסף הניסים השמימיים שלו. וברוך ה', ממשיכים ללמוד וללמוד, חשים ש"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", חיים ומחייכים, מגדלים ילדים לתפארת, ורואים ברכה ונחת. ומה יהיה מחר? ומחרתיים? - אל דאגה, כי מי שעזר אתמול ושלשום, יעזור גם מחרתיים. נכון, אנו חייבים בהשתדלות הנחוצה ובבניית כלכלת בית נבונה. איש אינו מתכחש לקשיים ולנסיונות שבדרך. אך עם כל החישובים והמספרים, אנו חיים כאוכלי המן, למעלה מדרך הטבע, ללא שום הסבר רציונלי, ניזונים מתוככי ידו הרחבה של נותן התורה.

---- ומה מברכים על התופעה המופלאה והניסית הזאת, של קיום האברכים, אוכלי המן של דורינו?

אולי צריך לברך עליה ברכת "בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם"...