יהדות

פרטים

קטגוריה: תלמוד תורה

פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 14:35

נכתב על ידי Super User

כניסות: 497

על תורה, עבודה, צבא והשתמטות

בימים בהם נערך פולמוס רחב על מעמדם של בני התורה, רציתי לומר בעזרת ה' כמה מילים שאולי יחדדו כמה נקודות.

ראשית כל, הבה נסתכל במבט כללי יותר על האנושות כולה. ברור לכולנו שעם שיש בו הרבה אנשים שמשקיעים ולומדים ומפתחים את אוצרות הרוח של אותו עם, הציבור כולו מרוויח מכך, כי החברה כולה הופכת להיות גבוהה יותר, מעודנת יותר ורוחנית יותר. ודבר זה נכון לכל עם ועם, ובכל רחבי העולם.

וכעת, הבה נתמקד בעם היהודי. לעם היהודי יש אחריות גבוהה הרבה יותר. כצאצאי אברהם, יצחק ויעקב, כעם שקיבלו תורה מה', התפקיד שלנו הוא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כלומר, להיות הכהנים של האנושות כולה, אלו שמביאים את דבר ה' לאנושות, אלו שמראים לאנושות דוגמא אישית של עם רוחני, קדוש, מתנהג בדרך ישרה והוגה בתורת הא-ל. כאשר אנו פועלים על פי כללים אלו, העולם כולו שמח בנו ומכבד אותנו. וכאשר חלילה יש זיופים – הרדיפות מגיעות חלילה מיד בעקבותיהם, וההיסטוריה מראה זו שוב ושוב.

וכאשר רואים את הדברים כך, מבינים עד כמה רבה חשיבותו של לימוד התורה, גם עבור הרמה הרוחנית של העם, וגם יש בכך משום מילוי חובותינו כלפי האנושות כולה, להיות דוגמא לאנושות כולה. שכן תפקידנו הוא לשבת ולעמול בתורה. הבורא מצפה לעמל שלנו, להשקעה שלנו בלימוד.  אין הוא מצפה רק ללימוד התורה של "העשירון העליון" של הלומדים, אלא מצפה הוא לעמלו של כל אחד ואחד מאיתנו, זהו חלקנו, זהו תפקידנו, וזו הדרך שבה היהודי הולך ומתעלה ודבק בבורא העולם: דרך התורה והמצוות. ואם חלילה אנו משתמטים מאתגרים אלו ונמנעים מללמוד תורה כראוי? אזי כל האנושות כולה מפסידה מכך, שכן התורה היא מנת חלקנו והיא התפקיד שלנו בעולם. וכך כתוב במסכת אבות (פרק ו'): "אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר סיני ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף.... " 

למה הדבר דומה? לעשיר גדול שחילק את שדותיו בין בניו. כל בן קיבל שדה, וכל בן אחראי על השדה שלו. בן שיחליט במקום לחרוש את שדהו ללכת לעבוד בשדה אחר, הרי הוא משתמט ממילוי תפקידו. וכך גם כאן, החלק שלנו, השדה שלנו, בעולמו של הקדוש ברוך הוא, הוא קודם כל לימוד התורה, וישומה בחיי המעשה. ואם במקום ללמוד תורה אנו חלילה פונים לתחומים אחרים מעבר לנדרש, אין בכך אלא סוג של השתמטות, וחבל.

עד כאן באופן כללי. ואיך כל זה קשור לגיוס חרדים לצבא?
קודם כל, כמובן, כל עם זקוק לצבא. אבל גודל הצבא שנדרש הוא פונקציה של גורמים שונים, והכי חשוב, ככל שיש יותר עזרה משמים, אפשר לנצח גם עם צבא יותר קטן. ולכן, כמו שהצבא עצמו משקיע הוא עצמו גם באפיקים שאינם צבאיים-פיזיים, כגון אגף אסטרטגי, אגף מנהלתי, אגף מחשבים מפותח ביותר וכדומה, כך ההשקעה של החברה היהודית במשאבים הרוחניים ובמילוי התורה עוזרת, קודם כל לכך שנחשב מדינה שתומכת בתורה – דבר שבודאי עוזר לנו בשדה הקרב האמיתי שלנו, הוא שדה הקרב הרוחני, שבו באמת מוכרעות כל המלחמות.

שנית, אותם לומדי תורה, המקום שלהם הוא בתורה. ידוע לנו שיש ענין של "יתרון יחסי". אדם שיש לו כשרונות בתחום מסוים, והולך ועוסק בתחום אחר, הרי הוא מפסיד. אפילו אפשר לקרוא לו סוג של משתמט. 

לדוגמא, מנהל של מפעל גדול לליטוש יהלומים, שיחליט לעזוב את תפקידו וללכת לעבוד כמלטש יהלומים מן השורה – המפעל כולו יפסיד מכך, גם בגלל שאין מי שיקבל את ההחלטות הניהוליות במפעל, וגם מהסיבה שהמנהל אינו בקיא בליטוש יהלומים, ולכן ההפסד כפול ומכופל. וגם לו היה המנהל בקיא בליטוש יהלומים, הרי התועלת ממנו כאשר הוא עוסק בתפקידו כמנהל, גדולה פי כמה מהתועלת שלו כמלטש. ואם הוא בוחר לעבוד כמלטש יהלומים במקום לעבוד כמנהל, הרי יש בכך סוג של השתמטות ממילוי תפקידו האמיתי.

באותו אופן, אם  ניקח אדם שראשו שקוע בתורה הקדושה, נוציא אותו חלילה מלימודו, ונשלח אותו לשדה הקרב, גם לימוד התורה, ובעקבות זאת כל עוצמתנו הרוחנית, עלולים חלילה להפגע, ומצד שני, בשדה הקרב אותו אדם שראשו בתורה אינו יכול באמת להועיל! קחו לדוגמא סיפורים אין ספור של גדולי ישראל שהיו שקועים בתורה ולא הרגישו בכלל שנשפך עליהם כוס תה או שיושב עליהם חתול ועוד כהנה וכהנה סיפורים על גדולי ישראל מהדור שלנו: 
האם הם מתאימים לשדה הקרב? לא. 
האם משתלם לחברה לשלוח אותם לשדה הקרב חלילה? לא. 
ואדם שראשו בתורה ונשלח אל שדה הקרב, הרי הוא מפסיד בזמן זה שעות יקרות מפז של לימוד, ומצד שני הצבא לא באמת מרוויח ממנו, כי תפקידו להיות לומד תורה ולא להיות לוחם בקרבות.

ואז מגיעה שאלת השאלות שנשאלת שוב ושוב: ומה יקרה אם יהיה פה רוב חרדי? מי יתגיס? מי ילחם אז? ומי יצא לעבודה? 
ועוד שאלה שראוי לתת עליה את הדעת: ומדוע יש כאלו שאינם לומדים תורה ובכל זאת אינם מתגיסים לצבא? 

דומני לעניות דעתי שהתשובה לשתי שאלות אלו היא אחת.
נכון. אלו שלומדים תורה, מקומם בתורה ואל לנו להטרידם בענינים שאינם מתפקידם. ולעומת זאת יש אנשים אחרים שכן מתאימים לעבודת הצבא. וגם אם כל הציבור יהיה שומר תורה ומצוות, עדין יהיה בו פלח שכן יתאים לעבודת הצבא, ואותו פלח אולי אפילו יבחר להיות בצבא קבע. 
ואולי, במצב כזה, אמנם יהיה הצבא מבוסס על צבא קבע של אנשים שבחרו בכך וזה מקצועם. שהרי, במצב של ציבור שכולו שומר תורה ומצוות, בעזרת ה' בקרוב, מאוד יתכן ונזדקק בעזרת ה' לצבא הרבה יותר קטן, בעקבות המהפך הרוחני והשפעתו על היחסים הבינלאומיים אם יתר המדינות. ואותו צבא, מאוד יכול להיות שיהיה מבוסס על אנשי קבע שנועדו לכך ומתאימים לכך בטבעם ובאופיים. 

ואמנם, בעולם כזה שבו הציבור כולו, או רובו המכריע, נאמן לתורה ומצוות, הרי גם הצבא נאמן לתורה ולמצוות. ובצבא כזה, שאין בו שירת נשים, ואין בו חילולי שבת שלא במצב של פיקוח נפש, ואין בו אוכל לא כשר, וכל הטבחים שלו מכירים את הלכות הכשרות ונאמנים להם, ואין מצב שבו מסבירים לחייל שכדי להתקדם לתפקיד בכיר הוא מוכרח לעבור ל"כיפה שקופה", לצבא כזה, בודאי כל אלו שאינם יושבים ולומדים תורה, היו שמחים להתגייס. 

אך בינתיים, כל עוד לא זה המצב, יש כאלו שבוחרים להתגייס, ולהאבק לשמור על אמונתם ואורח חייהם בתוך מסגרת שאינה אידיאלית, וחלקם מצליחים יותר וחלקם מצליחים פחות, ויש מצד שני אנשים שבוחרים לא להכניס את עצמם לנסיונות אלו, ואי אפשר להאשים אותם, ובודאי שאי אפשר לקרוא להם "משתמטים".
התפקיד שלנו כעם ישראל הוא להיות אור לגויים. כל מי שנאמן לתורה ולמצוות, הרי הוא עושה את תפקידו ואינו משתמט. כל מי שמשקיע את ראשו ורובו בתורה, הרי הוא עושה את תפקידו, משרת את עמו ואת ארצו ואת העולם כולו, ואינו משתמט. ועל החברה כולה לכבד זאת להכיר ולהוקיר את אותם לומדי תורה ומכבדיה, ולשאוף לדבוק בהם ולסייע להם בכל מה שיידרש.