חגים ומועדים וימים מיוחדים

"בין הזמנים" במשנת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל

פרטים: קטגוריה: סוף השנה; פורסם ברביעי, 14 אוקטובר 2020 18:02; נכתב על ידי Super User; כניסות: 940

"בין הזמנים" במשנת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל

* ברכת "מעין שבע" בשבת בבית הארחה, ברכת "שהכל" על שתיה במהלך טיול, ברכה על שחייה בים, כניסה לשמורות טבע של המדינה, אכילה ושתיה באוטובוס טיולים, מילגת "ישיבת בין הזמנים", מזוזה באתרי נופש * פסקי הלכה והוראה מרבנו רשכבה"ג מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל * הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מחבר הספר "שלהי דקייטא" *

* הורה מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל שאין זה מדרך כבוד להתפלל כשלובשים את החליפה על הכתפיים, שהרי גם העומד לפני שר ומלך- לא היה נוהג כך. ואולם הוסיף והורה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאין צורך ללבוש חליפה על גבי היד בה מניחים תפילין, מכיוון שכך המנהג ואין זה דרך של חוסר כבוד (שלהי דקייטא סימן פ"ט)

* שמעתי מנכדו של רבנו זצ"ל הרה"ג ר' אריה לייב רימר שליט"א שהמילגה הניתנת לבני ישיבות ב"ישיבת בין הזמנים" שייכת לאביו של הבחור (שלהי דקייטא סימן פ"ט)

* בן ישיבה המתפלל בישיבתו תפילת שחרית בשעה המתאימה לזמן קריאת שמע שלשיטת ה'מגן אברהם', שאל את מרן זצ"ל האם הוא יכול ב"בין הזמנים" לקום מעט מאוחר ולהתפלל במניין בו קוראים קריאת שמע כדעת הגר"א ובעל התניא. השיב לו מרן זצ"ל: "אם אתה מתפלל בישיבה בזמן ה"מגן אברהם" רק מפני שכך הם סדרי הישיבה וברצונך להתפלל תפילה ישיבתית, הרי אין זה מחייב אותך כלל. אך אם חשבת וסברת שכך ראוי וטוב לנהוג, לקרוא קריאת שמע דווקא בזמן של ה"מגן אברהם", הרי זה כמנהג טוב שאתה חייב בו כנדר". (הלכה ומעשה תמוז התשס"ח)

* הורה מרן זצ"ל שהשותה שתיה במהלך טיול ביום שרב, והוא שותה רק משום שהבריאות מחייבת לשתות הרבה בטיולים מתחת כיפת השמיים והשמש הלוהטת, אזי אם יד לאחר שבירך "בורא נפשות" רוצה לשתות שוב בגלל הוראות שמירת הבריאות, אינו צריך לברך שוב "שהכל". אך אם הוא המתין פסק זמן כל שהוא, וגם יש לו הנאה משתיית המים הצוננים, עליו לשוב ולברך "שהכל" (ידיעון הלכה תמוז אב התשס"ח).

* הורה מרן זצ"ל שכשמנו חז"ל את יורדי הים בין אלו הצריכים לברך ברכת הגומל, תיקנו הם כן למי שנכנס לעומקי ותוככי הים ממש, אך השוחה בים בקרבת החוף, אינו מברך ברכת הגומל, אלא אם כן אירע מקרה של כמעט טביעה בתוככי המים, שבודאי עליו לברך. (שלהי דקייטא מהדו"ב סימן קט"ז)

* מרן זצ"ל הורה שמספק אין לברך ברכת "עושה מעשה בראשית" על ים המלח, למרות שבמסכת בבא בתרא (עד,ב) נאמר שימה של סדום מקיף את ארץ ישראל, ומשמע שים זה יסודו כבר מבריאת העולם, כיוון שמכל מקום מכלל ספק לא יצאנו ויתכן שים המלח נוצר לאחר מכן. (שלהי דקייטא מהדו"ב סימן קט"ז ועי"ש בעמוד קל"ח שבספר נמוקי או"ח כתב בשם ה"פרי תבואה" שלא מברכים את ברכת ראיית הים על ים המלח, מפני שהוא מין קללה שנעשתה בזמן הפיכת סדום. וכן צויין שם לדברי רש"י (בראשית יד,ג) וב"ר (פרשה מ"ב) שים המלח לא נעשה בששת ימי בראשית)

* בעניין הכניסה לשמורות טבע ואתרים, שהמדינה גידרה אותם ותובעת עליהם דמי כניסה, הנה מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל הקפיד ביותר שלא יגזלו מן המדינה מפני חילול ה', אך אם איתרע ח"ו שנכנס ללא רשות, אין בזה חיוב השבת גזילה. ואמנם שמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל כששמורות הטבע תוחזקו, שופצו וסודרו ע"י המדינה ובאי כוחם, אסור לגוזלם וחייבים לשלם דמי כניסה בכל מקרה (ועי' אריכות בזה בס' שלהי דקייטא סימן ל"ז)

* מעשה בבן תורה יקר מישיבת קול תורה שאביו ביקשו לעבוד עימו בכל ימי "בין הזמנים" לפרנסת בני משפחתם (למעט מזמן קביעת עיתים לתורה), ושאל את מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל מה יעשה, ונפשו חשקה בתורה, ורוצה ללמוד עוד ועוד. השיב לו מרן הגרי"ש זצ"ל שאם אביו רוצה שיסייע לו בתועלת פרנסתו ופרנסת בני המשפחה, הצריכים כן למחייתם, שיילך ויעבוד ויסייע לאביו ב"בין הזמנים", ובכל זמנו הנותר יעסוק בתורה. וכך גם הורה לו המשגיח הגה"צ ר' גדליה אייזמן זצוק"ל (שלהי דקייטא עמוד רפ"ז)

* הורה מרן זצ"ל שהטסים במטוס לחו"ל צריכים לברך ברכת הגומל, ודלא כדעתם של הסוברים (עיין שו"ת בצל החכמה ח"א כ' אות ז' ובס' אהלך באמיתך פכ"ז ובס' שלהי דקייטא סימן מ"ו וסימן נ"ז) שאין לברך כלל, או לברך רק בלא שם ומלכות. (שלהי דקייטא סימן פ"ט) והורה הגרי"ש זצ"ל שאמנם הטסים בטיסה פנימית בארץ, אינם מברכים "הגומל".

* הורה מרן זצ"ל שאין צריך לומר תפילת הדרך אלא פעם אחת ביום, למרות שהוא מתעכב מספר שעות במקום כל שהוא כדי לנוח (הלכה ומעשה תמוז התשס"ח, ועי' שו"ע ומשנ"ב ס"י ק"י) והורה מרן זצ"ל שכך הוא גם במקרה כשהנסיעה השניה בה נוסע באותו יום אינה מסוג הנסיעה הראשונה, כגון כשנוסע בתחילה במכונית ולאחר מכן ברכבת או טס במטוס (שלהי דקייטא סימן ו' אות ד', וכן הוא בקונטרס "ובלכתך בדרך" פ"ב).

* הורה מרן שהנוסע לשדה תעופה כדי לטוס ובדרך נסיעתו נוסע חוץ מעיבורה של עיר אז יברך "תפילת הדרך" ויכוון לצאת בזה עבור משך כל הנסיעה והטיסה (שלהי דקייטא סימן פ"ט)

* הורה מרן זצ"ל שהנוסע, למשל, לשדה התעופה בכדי לטוס, ובדרך נסיעתו נוסע חוץ מעבורה של עיר, יברך אז תפילת הדרך ויכוון לצאת בזה עבור משך כל הדרך (שלהי דקייטא סימן פט אות לד)

* בחיפה ובעכו ישנם גני פאר השייכים לכת הבאהים ("הגנים התלויים") והורה מרן הגרי"ש זצ"ל שאע"פ שמעיקר הדין מותר להיכנס לגנים אלו, מפני שבני הכת הם אינם עובדי עבודה זרה ודומים למוסלמים (שבשו"ת חוט המשולש סימן כ"ח התיר לבנות להם בתי תפילה, והו"ד בדרכי תשובה קמ"ג ח'), מכל מקום אין זה נאה ויאה ליהודי שומר תורה להיכנס ולהנות מגנים שתכליתם לפאר מקדש של בני דת לא לנו (ויאמר שמואל סימן פ"ו)

* מותר לצאת לחוץ לארץ לצרכי רפואה, והוסיף מרן זצ"ל שהדבר צריך להיקבע שאכן הנסיעה לחו"ל תסייע לו מבחינה בריאותית, ולא שכל אדם יחליט לעצמו שאכן, הנסיעה תיטיב עימו...

* חז"ל אמרו במסכת קידושין שהאוכל ברחוב דומה לכלב, ופסול לעדות, אך הורה מרן הגרי"ש זצ"ל שהאוכל בדרכים בתוך האוטובוס, אינו נחשב להאוכל בשוק (ידיעון הלכה אב התשס"ח). ובספרי שלהי דקייטא (סימן צ') הבאתי שבגיטין דף ע' אמרו חכמים שאין לאכול ולשתות בעמידה, אך הגר"ח קנייבסקי שליט"א הורה שהמנהג להקל לאכול דברים קלים ודברי מתיקה בהליכה במסלול טיולים

* מבואר במשנה ברורה שאסור לישון לפני תפילת ערבית, אלא אם כן ממנים שומר שיעיר את הישנים ויזכיר להם שלא התפללו עדיין במעריב. והורה מרן הגרי"ש זצ"ל שכאשר קבוצת מטיילים נוסעת באוטובוס, יכולים הם להירדם למרות שלא התפללו מעריב ולמרות שלא מינו שומר שיזכיר להם להתפלל, משום שהנהג לא יאפשר להם להישאר באוטובוס בגמר הנסיעה, והרי הוא כמו השומר שלהם (וכמובן, שאם הנסיעה תמשך עד לזמן שבו אי אפשר להתפלל תפילת ערבית, שאל להם לישון מבלי למנות שומר)

* הורה מרן זצ"ל שמותר לשמוע שירים של פסוקי תנ"ך, כאשר הם מעוררים את האדם ומחזקים אותו ביראת שמים (ואין בזה חסרון של "עשוני בני ככלי זמר") (שלהי דקייטא עמוד רפ"ז)

* ישנה מצות לוויה, שצריך אדם ללוות את האורחים הבאים לביתו. ואמנם הורה מרן זצ"ל שאיש אינו צריך ללוות אישה ואישה אינה צריכה ללוות איש, אך בקרובי משפחה ניתן להקל בדבר (שלהי דקייטא סימן פ"ט וראה בספר "תורת הדרך" להגר"מ גרוס).

* הורה מרן זצ"ל שדין האוויר מעל הר הבית דינו כדין הקרקע של הר הבית, לכן הטסים בשמי הארץ אסורים לטוס מעל הר הבית (ידיעון אב התשס"ח, ובס' שלהי דקייטא עמוד רפ"ח הבאתי בשם הגר"מ גרוס שכמו כן אסור לסייע לגוי להעביר מטוס מעל הר הבית). ולפי המבואר ברמב"ם שאסור לזרוק למקדש כלים טמאים, אזי הוא הדין שאסור להטיס טייסן או מטוס ללא טייס מעל מקום המקדש, מפני שהוא כלי מתכות שקיבל טומאה מבני אדם.

* מעשה בנהג שהסיע נוסעים, שלא חגרו את חגורת הבטיחות. איתרע מזלם והם נקנסו על ידי המשטרה. והורה מרן הגרי"ש זצ"ל שאם וכאשר הנהג ביקש מהנוסעים לחגור והם לא חגרו, הרי עליהם לצאת בהוצאות הקנס. אך אם הוא לא העיר להם מאומה על כך שלא חגרו, אין הם חייבים לפצותו על הנזק (הלכה ומעשה תמוז התשס"ח). ובספר "משפטי התורה" ח"א כותב שכאשר נהג רכב הכניס לרכבו אנשים מעל המותר ונקנס בקנס כספי על ידי המשטרה, שעל הנהג לשלם את כספי הקנס, מכיוון שהחוק אינו אוסר שייכנסו לרכב חונה בחניה כמה אנשים שרוצים. והחוק אוסר רק לנסוע עם נוסעים מעל המותר בחוק, נמצא שאת הנסיעה עצמה, התנעת הרכב והנסיעה, עשה הנהג לבדו, הרי שהנוסע הנוסף נכנס לרכב כשהרכב עצר בשולי הכביש או בחניה, ובמצב שכזה לא נוצר עדין חיוב הקנס, ולכן רק הנהג נחשב למזיק, ולכן עליו לשלם את הקנס לבדו...
והגר"צ שפיץ שליט"א מאריך לבאר ולפסוק שבמקרה הנהג התנה עם הנוסעים, שאם הוא ייתפס על כך שלקח ברכבו נוסעים יותר מהמותר בחוק, עליהם לשלם בעצמם את הקנס, צריכים הם לשלם את הקנס ולא הנהג.

* הורה מרן הגרי"ש זצ"ל שלכתחילה יש להימנע מלטוס במוצאי שבת במטוס שהגיע לשדה התעופה בשבת, למרות שלא עושים בו עבודות לצרכי הנסיעה, ואף לאחר הזמן של "בכדי שיעשו", מפני שיתכן שאם לא ייסעו, חברת הטיסות תבטל את הטיסה, או שתצמצם טיסות במקרים שכאלה, ונמצא שהיהודים שומרי השבת מסייעים להם בדבר. (שלהי דקייטא עמוד רפ"ח וראה בשו"ת יד נתן ח"ב סימן י"א)

* הטסים באוטובוס או במטוס וכדומה, במושב הפנימי, ואינם יכולים לצאת ממקום מושבם אלא אם היושב לידם ייאלץ לעמוד או לזוז ממקומו, באופן שצריך לצאת כדי להתפלל או ללכת לשירותים, הורה מרן זצ"ל שיכול הוא לצאת, למרות שהאדם שיושב לידו ישן כעת והוא יתעורר אם הוא ייצא כעת (שלהי דקייטא עמוד רפ"ט).

* בארץ ישראל, כך הורה מרן הגריש"א זצ"ל, אסור לבקר במוזיאון השעווה, כשאנו יודעים שבובות השעווה נוצרו ונעשו בידי יהודים, ויש בכך משום מסייע לעוברי עבירה, שעברו עבירה בכך שייצרו דמויות ובובות כנגד ההלכה הפסוקה (בשולחן ערוך יו"ד סימן קמ"א סעיף ד') ואם לא היו באים למוזיאון לא היו יוצרים אותם. וגם יש בכך משום חילול ה', שהולכים להנות ממעשי עבירה. אך במוזיאוני השעווה בחוץ לארץ, שהבובות נעשו בו ככל הנראה על ידי נוכרים, מותר לבקר. וראו גם כן בשו"ת תשובות והנהגות (סימן כ"ו) שממליץ גם שלא לבקר בחו"ל במוזיאון השעווה, ובוודאי שלא בארץ ישראל (קובץ הלכה ומשפט תמוז התשס"ח, שלהי דקייטא סימן כ"ו)

* הורה מרן זצ"ל שמותר להשתתף במופעי קסמים רק כאשר הקוסם יסביר 3-4 תחבולות ויראה לנוכחים כיצד הוא מבצע אותם, ואז אין נחשב הדבר לאחיזת עיניים ויכול להמשיך הוא במופע ה"קסמים" (הלכה ומעשה תמוז התשס"ח וראו בשלהי דקייטא סימן ט"ו כל דעות הפוסקים בעניין זה).

* הורה מרן הגרי"ש זצ"ל שאין להביט על תמונות וציורי כנסיות, מפני שהם קישוטי עבודה זרה, וכן אסור להביט ולהסתכל על תמונות תצלומי אולמות הכנסיות, שנעשו לנוי עבודה זרה, ומרן נשאל האם מותר להביט על כנסיה וציוריה מבחוץ, והורה שהדבר כלול ב"הרחק מן הכיעור" (שלהי דקייטא סימן כ"ה וראו שו"ת אבני ישפה ח"א סימן קנ"ג).

* כמובא בהלכה, מברכים בליל שבת ברכת "מעין שבע" רק במקום הקבוע לתפילה, כמו בית הכנסת ובית מדרש או בבית שמתפללים בו בקביעות, ויש הסוברים שצריך שיהיה במקום גם ספר תורה (יעויין שו"ע ומשנ"ב סימן רס"ח ובשו"ת מנחת יצחק ח"י סימן כ"א בשם שו"ת דבר משה או"ח סימן כ"א ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סימן ס"ט). והורה מרן הגרי"ש זצ"ל שלכן יהודים המתארחים בבית הארחה או בבית מלון וכדומה, ומתפללים שם באופן זמני בחדר שייחדו לעצמם לתפילה לתקופת שהותם הקצרה שם בלבד, אזי אם בית הארחה הוא בירושלים, מנהג ירושלים לומר ברכת "מעין שבע" גם במניין שאינו קבוע, אך אם בית הארחה מחוץ לירושלים, אין אומרים "מעין שבע" (ובדבר המנהג בירושלים ראו בשו"ת הר צבי או"ח ח"א סימן קנ"ב ובלוח א"י (בשבת שובה) ובבן איש חי שנה ב' וירא י', שמנהג זה הוא מזמן הרש"ש על פי הסוד וכמ"ש בשם ס' פרי האדמה ח"א פ"ט מתפילה דין י', ועי' שש"כ פס"ה הערה נ"ח בשם הגרשז"א)

* הורה מרן זצ"ל שלמרות שנפסק להלכה שהשוכר בית בארץ ישראל חייב מיד במזוזה, למרות שהשכירות פחותה משלושים יום, מכל מקום זהו רק בשכירות של בית, אך השוהים בבתי מלון, חדרי נופש ובתי הארחה, לא נחשב ששכרו את הדירה עצמה, אלא רק כמי שקיבלו רשות לדור וללון שם בצורה ארעית, ולכן אינם חייבים במזוזה (הלכה ומעשה תמוז התשס"ח, וכן הוא בס' שלהי דקייטא סימן פ"ה בשם מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל. ועיין בחובת הדר פ"ג סקי"ח שכתב הגרי"י בלוי שליט"א שמקומות אלו חייבים במזוזה, רק דן הוא האם החובה המוטלת על בעל בית הארחה והמלון או על האורחים)

* הורה מרן זצ"ל שבכבישים בין עירוניים בהם עוברים מכוניות בכל עשר דקות בערך, נחשב הדבר לפתח פתוח לרשות הרבים לעניין הלכות יחוד

* הורה מרן זצ"ל שהיושבים במסעדה או בבית מלון ואין ביניהם קשר זה לזה, אינם מצטרפים לזימון, גם כששרים זמירות יחדיו, אך אם סיכמו בניהם להצטרף יחד לברכת הזימון – הם מצטרפים (שלהי דקייטא עמוד שמ"ג וראו בס' וזאת הברכה עמוד 216)

* הוראת מרן זצ"ל היא שהאוכל גלידה בגביע, עליו ליטול את ידיו קודם, כדין האוכל דבר שטיבולו במשקה, וכיוון שגלידה נחשבת למשקה (שלהי דקייטא סימן צ"ח).

* הרמ"א (סי' ח' סי"ד) כתב שנראה שאין מברכין על הציצית כאשר פשטה ודעתו להחזירה ולהתעטף, ורק בשהה כתב המשנה ברורה שראוי לברך, ובביאור הלכה הביא מנהג רבנן קשישאי שבירושלים תובב"א נהגו לברך על הציצית כשיוצאים מבית המרחץ ונדחק ליישב המנהג שלא לברך. ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן ל"ב) הביא בשם מרן החזו"א זצ"ל שאפילו אם פשט את הטלית גדול לשעה, אינו מברך עליה שוב. וכתב: ולא שמענו השיעור בזה לדעת החזו"א.וכתב שבימינו דאכשר דרא והטלית קטן כשיעור וראויה לברכה כטלית גדול, אם שהה אפילו כשעה, נקרא "שהה" וראוי לברך, אך לא נהגו כן. ואמנם הנוהג לברך לאחר שהיה ארוכה בים, יש לו על מי לסמוך. ואמנם שמעתי מהגרב"צ פלמן שמרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן שליט"א העיד בפניו שמרן החזו"א זצ"ל פשט את טליתו אחר תפילת מוסף ביום הכיפורים והתעטף בה שוב לאחר שעתיים וחצי ולא בירך עליה, מספק שמא לא חשוב עדיין לזמן מרובה שצריך לברך כשפושט את טליתו כדי להשיבה. (שלהי דקייטא סימן פ"א)
ואולם הוראת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל היתה שכששוהה בחוף הים יותר ממחצית השעה, אזי כלובש את בגדיו, צריך לברך שוב על הציצית (הלכה ומעשה תמוז התשס"ח).

* למרות שאין עוסקים ברפואות בשבת, הורה מרן הגרי"ש זצ"ל שמותר לטבול בשבת בשחרית במרחצאות מרפא טבעיים, כמו בחמי טבריה (שם. ועיין בספר מנוחת אמת בעניין זה).

* המטיילים והמבקרים במפעל אריזה של פירות ומגישים להם מהפירות, הורה מרן הגרי"ש זצ"ל שאסור להם לאכול מהם מבלי שיפריש תרומות ומעשרות, ואפילו אכילת עראי, מפני שגמר המיון והאריזה נחשבים כגמר מלאכה של הפירות (ידיעון הלכה אב התשס"ח).