חגים ומועדים וימים מיוחדים
בעניין ליל הסדר וספירת העומר
- פרטים
- קטגוריה: פסח
- פורסם ברביעי, 14 אוקטובר 2020 14:08
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 548
הרב שמואל ברוך גנוט
ביאור השיעור של 'עד שתחטפנו שינה' / ההבדל בין ברכת ספירת העומר לברכת שהחיינו' וגדר ברכת הספירה/ טירחא דציבורא דרבים שהם יחידים/ צירוף ספירה שלא לשם מצוה/
ביאור השיעור של 'עד שתחטפנו שינה'
כתב השו"ע (תפא,ב): "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה".
ויש לעיין האם 'עד שתחטפנו שינה' הוא שיעור וגדר בהמצוה, או שהוא כעין פטור של אונס, שכאשר חטפתו שינה אינו מחויב להתאמץ ולעמול בנפשו כדי שלא יירדם. וההשלכה ההלכתית שבין ב' הצדדים היא לכאורה האם כשהאדם נרדם בליל הסדר ושוב התעורר עירני באמצע הלילה, האם עליו לשוב ולספר ביצי"מ. שאם כשנרדם אזי הסתיים חיובו לספר, כיון שמספרים את הסיפור עד שנרדמים, אזי שוב אינו צריך לשוב ולספר. אך אם הוא סוג של אונס, א"כ כשהוא שוב עירני, עליו לשוב ולספר ביצי"מ. ואכן מצינו שהחק יעקב (תפא,א), הפרמ"ג (שם א"א א'), המקו"ח (שם א) ושו"ע הגר"ז (שם א) כתבו שאם חטפתו שינה ושוב התעורר קודם עלוה"ש, שפקע ממנו חיוב הסיפור ומותר לו כבר לאכול ולשתות (היינו להשיטות שטעם איסור אכילה אחר אפיקומן הוא בכדי שהאכילה לא תקשה עליו לספר ביצי"מ). ואולם ראיתי מציינים שבשו"ת התעוררות תשובה (סי' רעא) האריך להוכיח שגם לאחר שהתעורר, חייב לספר ביצי"מ (ואין הספר תח"י). וחזינן מכל הני פוסקים, למעט לדעת ההתעוררות תשובה, שהחיוב פוקע לאחר שנרדם.
ואולם עדיין עלינו להבין את סיבת השיעור הלזה, שלא מצאנו כמותו בכל התורה, שאדם נפטר ממצוה בגלל שהשינה חוטפתו.
וננסה להשיב על כך במספר דרכים: א] כאשר אדם מספר סיפור בעייפות ובלא צלילות הדעת- זהו חסרון בעצם הסיפור (כך ביאר לי הרה"ג רבי אריה פרידמן שליט"א). ב] מצד אחד עלינו לספר ביצי"מ, אך מנגד יש לנו חיוב לשמוח ביו"ט ולא לענות את גופינו בו, ואדם שרוצה לישון ואינו יכול- הרי זהו פגם בשמחת היו"ט שלו. ומצאתי שהמהר"ל כתב (גבורות ה' פנ"ג) לגבי החכמים שהיו מספרים כל הלילה ביצי"מ, וז"ל: "וכדי שלא יקשה לך איך היו מונעים את השינה מעיניהם ביו"ט, אמרו שלא היה להם צער, כי מחיבוב המצוה היה הזמן קצר להם מאד שלא הרגישו עד שעלה עמוד השחר", עכ"ל. הרי למדנו מדבריו שישנה בעיה למנוע בפועל ובכוח את השינה מעינינו ביו"ט, וכמשנ"ת. ג] יתכן חידוש חדש, דהנה מהלכות ליל הסדר צריך שיחוש אדם בן חורין, (שפירושו תחושת שיחרור ונינוחות, כמבואר בכמה דוכתין). ונראה שאדם ששינה חוטפתו והוא מכריח את עצמו בדוחק להישאר עירני, שאין זה מדרך חירות, וע"כ לא תיקנו שכה"ג צריך להתאמץ ולספר ביצי"מ.
והנה שנינו במשנה בריש פאה, ואנו אומרים זאת בכל בוקר, 'אלו דברים שאין להם שיעור' וכו', והקשה שם ה'משנה ראשונה' מדוע לא נאמר בו גם שאין שיעור בסיפור יצי"מ, שכל המרבה לספר הרי"ז משובח, עי"ש מה שתירץ בדוחק. [ואין לתרץ ששיעור המצוה הוא עד עלוה"ש וממילא נחשב הדבר לשיעור. כי הרי גם ל'הראיון' ישנו שיעור, של כל ימי החג בו ישנה מצות ראיה, ולא לאחר החג, ובכל זאת מופיעה מצוות הראיון ברשימת המצוות שאין להם שיעור, וא"כ ה"ה בנידו"ד].
והנה א"נ שאחר שחטפתו השינה שוב ל"ש בזה מצות סיפור, כי סיפור של אדם לא עירני הוא פגם בהסיפור, או בדרך החירות, או בשמחת היו"ט, א"כ י"ל שזהו גופא השיעור הקצוב של הסיפור, עד שתחטפנו שינה, ואין ענין להמשיך בסיפור אחר שתחטפנו שינה, וא"כ זוהי מצוה שיש בה שיעור.
והנה האברבנאל בפירושו להגדה כ' שכיון שבני ישראל לא ישנו כלל בליל יצי"מ, על כן אנו צריכים להראות את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים ולספר ביצי"מ כל הלילה. ולאור דבריו אפ"ל שאדם שנרדם ואח"כ התעורר, שוב אינו צריך לספר שוב, כיון שבשנתו הפסיק את רציפות העירנות, שבזה דומה לבנ"י שיצאו ממצרים. ויל"פ בזה.
ולאור כל משנ"ת מובן גם מדוע אנו מתאמצים שלא לישון בליל שבועות ולא מתאמצים שלא להירדם בליל פסח. כיון שאדם שהשינה חוטפתו-כבר אינו חייב בהמצוה, ומשא"כ בליל שבועות המנהג להילחם עם מלאך השינה וללמוד.
ואגב,שמעתי ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שאלו שאומרים את כל ההגדה, גם מבלי שיושבים לאחר מכן וממשיכים לספר ביצי"מ- קיימו את הדין של 'וכל המרבה לספר הרי זה משובח'. ואם כי ודאי שכל הוספה נוספת בסיפור, מצוה היא. אך הדין של 'וכל המרבה' מתקיים בקריאת כל ההגדה של פסח. וכוונת מרן שליט"א היא ש"מרבה" פירושו ריבוי יתר על המעט שחייבים בו, וכל ריבוי הנוסף על מעט הסיפור המינימלי שאנו חייבים בו ("ר"ג אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח, ואלו הן: פסח מצה ומרור"), נחשב ל'כל המרבה'. אולם יעויין במה שהבאתי בס"ד בס' אוצר מפרשי ההגדה (עמוד 91 ואילך) דברי המפרשים שביארו ש'כל המרבה', היינו להוסיף יותר מהמובא בהגדה, ויל"ע בזה.--ומעניין שישנם רבים מחשובי מפרשי ההגדה (עי' בזה במה שהבאנו בס"ד ב'אוצר מפרשי ההגדה' עמוד 93) המפרשים ש'וכל המרבה הרי זה משובח' היינו שריבוי הסיפור מראה על אישיותו הגדולה של המספר בעצמו, המבין את חשיבות המצוה וערך הנס.
-ההבדל בין ברכת ספירת העומר לברכת 'שהחיינו'
וגדר ברכת הספירה-
הראשונים התקשו מדוע לא מברכים 'שהחיינו' על מצות ספירת העומר, ובמטה משה (סי' תרס"ט) ובשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' קס"ב) כתבו בשם מהר"ם מינץ שתי' וז"ל: "דאיך יברך זמן על הספירה שמא ישכח יום א', ונמצא ברכה לבטלה". ודבריו צ"ע, שהרי אם אנו חוששים שמא ישכח לספור באחד הימים וברכת ה'שהחיינו' תהיה לבטלה, א"כ הכיצד אנו מברכים על הספירה בכל לילה ולא חוששים שמא ישכח לספור פעם אחת וברכותיו יהיו לבטלה.
וחשבתי חידוש חדש בזה, והוא שאע"פ שברכת המצווה אינה תנאי בקיום המצוה, מ"מ היא חלק מהמצוה, וכעין שתיקנו לברך על הנאת מאכל, כך תיקנו לברך על המצוות. ואם עשה המצוה ולא בירך, אף שיצא י"ח, מ"מ חסר לו בעצם המצוה. וכן מצינו בתוספתא דתרומות (פ"ג ה"א) שאלם לא יתרום מפני שאינו יכול לברך, וכאמור, שחסרון הברכה על המצוה היא חסרון בגוף המצוה. אך ברכת שהחיינו היא ברכה הנפרדת יותר מהמצוה, שהיא ברכת שמחה והלל על המצוה. וע"כ גבי ברכת הספירה תיקנו ברכה למרות החשש שמא ישכח לספור באחד הימים, כיוון שהברכה קשורה יותר לעצם המצוה. ובזה לא חיישינן לדעת הבה"ג שהספירה מצוה אחת מתמשכת היא. אך בברכת שהחיינו, שאינה חלק מהמצוה, אמרו שלא יברך מחשש שמא ישכח וכנ"ל. דגבי ברכה שאינה כה קשורה למצוה, אמרו שעדיף שלא יברכוה, מחשש התקלה שמא ישכח לספור.
והנה הב"י (סי' תפט) כתב: כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' רמב): כתוב במחזור ויטרי (ח"א עמ' 301) המתפלל עם הציבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה, מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא בירכתי לבטלה, ואם אשכח, הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. אבל כתב הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ז ה' כה) אם מנה ולא בירך, יצא. וכן עיקר. ולפיכך צריך ליזהר מי ששואל אותו חבירו כמה ימי הספירה, שיאמר לו אתמול היו כך וכך, שאם אומר לו היום כך וכך, נמצא שכבר מנה ואינו יכול לחזור ולמנות בברכה ודוקא כשהגיע זמן הספירה דהיינו בין השמשות, אבל אם שאל אותו מבעוד יום ואמר לו כמה יהיה לנו מהספירה זה הלילה יכול לומר לו כך וכך הם ואין בזה חשש, עכ"ל. והשו"ע (תפט,ז) כתב: "המתפלל עם הצבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה. ואם יזכור בלילה יברך ויספור". ודבריו תמוהים המה, כאשר התקשו נושאי כליו, כיצד פסק את ד' האבודרהם, אחר שהאבודרהם עצמו כ' שמד' הרמב"ם לא משמע כן, ובפרט שהשו"ע עצמו פסק ביתר סעיפיו בענין זה כהרמב"ם. והגר"א ביאר וז"ל: "המתפלל כו'. היינו בין השמשות שיוצא בדיעבד כיון שהוא ספיקא דרבנן כנ"ל וכמ"ש בס"ד וס"ל דברכה מעכב לענין זה שיחזור ויברך וכמ"ש בסי' ס' ס"ב לענין ק"ש וכמ"ש בירושלמי פ"א דברכות ועמש"ש. אבל הרד"א עצמו חזר בו וכו'. אבל הרמב"ם כ' אם מנה ולא בירך יצא וכן עיקר ולפיכך כו' ואפשר דס"ל לש"ע כדעתו הראשונה, דמרמב"ם אין ראיה דשם איירי שיוצא ידי ספירה", עכל"ק. ונמצא שלדברי האבודרהם, טרם שחזר בו, וגם אולי למסקנת השו"ע, ברכת הספירה מעכבת. וא"כ אפ"ל דכן סבר המהר"ם מינץ, וממילא א"א לחשוש בברכה זו שמא ישכחנה, כפי שחוששים בברכת שהחיינו שאינה מעכבת את הספירה, והכל א"ש.
והנה השו"ע בסעיף ו' כתב: אם פתח ואמר: "בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד', שהוא סבור שהם ד', ונזכר וסיים בה', והם ה', או איפכא, שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה, וטעה וסיים בה', אינו חוזר ומברך". והגר"א הביא דעת הראב"ה באבי עזרי שחוזר ומברך, ופילפל שוב בזה, האם ברכת הספירה מעכבת או לאו, ולבסוף כתב: "ואפשר שזהו טעם של ראבי"ה ג"כ לפי הנוסחא שלהם שכ' לומר בספירה 'שהיום', ומשמע מדבריהם שהוא סיום הברכה", עכל"ק. וא"כ שוב י"ל דגם נוסחת מהר"ם מינץ היתה 'שהיום', אשר הברכה שבה היא ממש התחלת הספירה. וא"כ שוב יוסבר הענין מדוע שונה ברכת שהחיינו מברכת הספירה.
ובעצם הדין שצריך לברך על ספירת העומר בכל לילה, צ"ע לדעת הבה"ג מדוע מברכים על מצוה אחת מ"ט ברכות, ודנו בזה רבות בספרים. ולהיסוד הנודע בי מדרשא, שגם להבה"ג אין הכוונה שהיא מצוה אחת המתמשכת על פני מ"ט יום. אלא שא"א לספור יום ללא ספירת היום שלפניו (כשם שא"א לדלג לקומה שלישית, מבלי לעלות קודם לקומה שניה)- א"ש.
-טירחא דציבורא דרבים שהם יחידים-
השו"ע (תפ"ט, ב') פסק שמנין שהתפלל וטעה ביום המעונן וברכו על ספירת העומר, חוזרים לספור לכשתחשך. וכ' המשנ"ב: "הוא מדברי הרשב"א, שמבואר שם שהקהל התפללו גם מעריב קודם, ולענין מעריב אין להם לחזור ולהתפלל משום טירחא דציבורא, ורק לענין ספירה לא משגחינן בטירחא דידהו, כי איך יאמר למשל עשרה ימים ואינן אלא תשעה?! כי אותו היום תשיעי הוא ולא עשירי עד צאת הכוכבים, עכ"ד שם", עכ"ל המשנ"ב.
והתקשתי, לשם מה הוצרך הרשב"א לטעם שהספירה אינה נכונה ואילולי זה היו צריכים לשוב ולספור מדין טירחא דציבורא, והלא ספירת העומר א"צ לספור כלל בציבור, (ורק בסידור היעב"ץ ובקיצור השל"ה מובא שישנו ענין מסוים לספור בציבור. אך בפוסקים לא הזכירו זאת), וא"כ מהו בכלל הדמיון לתפילת ערבית, שבגלל שצריך להתפלל בציבור ע"כ אמרו חז"ל (בברכות כ"ו, ב') שא"צ לשוב ולהתפלל. וחשבתי דאולי הרשב"א אכן סבר חידוש חדש, ש"טירחא דציבורא" אינו כולל רק את זה שכל הציבור יתכנס ויתפלל יחדיו שוב, אלא גם אם כל יחיד ויחיד מתוך הציבור יצטרך לשוב ולספור, הוי "טירחא דציבורא". ולכן כ' הרשב"א דאע"פ דאיכא ביה "טירחא דציבורא", מ"מ כיון שהספירה איננה נכונה, ע"כ ל"ש ביה טעמא דטירח"ד. ולכאו' הוא חידוש שלא שמענו כמותו.
ולהפתעתי ולשמחתי ראיתי בשעה"צ שכתב וז"ל: "ובביאור הגר"א כתב סברא אחרת לחלק בין הא דתפלה, משום דכאן א"צ לציבור", עכ"ל. ולא אבין מדוע חידש טעם אחר. וכי כעורה היא זו שכתב הרשב"א דלא משגחינן בטרחא, בדבר שהוא נגד החוש? וצ"ע", עכ"ל השעה"צ.
ולדברינו י"ל שבכוונה הדגיש הגר"א ז"ל שבספירת העומר אין שייכות של טירחד"צ, כיון שטירחה של יחידים רבים-אינה מחשיבתם לטירחד"צ.
-צירוף ספירה שלא לשם מצוה-
יל"ע בא' שספר את אחד הימים במפורש שסופר שלא לשם מצוה, או שספר בתנאי שאם יירד גשם למשל, שהספירה לא תהיה לשם מצוה, ולבסוף אכן ירד גשם. האם יוכל להמשיך ולספור בימים הבאים.
הנה לדעת התוס' במנחות ס"ו א' שספירת כל יום היא מצוה בפנ"ע, א"צ לזה, דבלא"ה ניתן להמשיך ולספור. וגם לדעת הבה"ג שמקובל בדעתו שמ"ט ימי הספירה היא מצוה בפני עצמה ורק צריך שכל ספירה תורכב על ספירת היום הקודם, כחלק משרשרת אחת העולה מעלה. [וידידי הרב יששכר דוב הרצוג הערני ע"ז דאף אם נוכל לפרש כן בדעת הבה"ג, מ"מ הרא"ש הביא בשם ר"י להקשות על הבה"ג שהרי "כל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא", וא"כ אא"ל כן בדבריו, לפחות לפי הבנת הרא"ש]. ולפי"ז יש לדון ולומר שאם ספר את היום, הגם שכיוון שלא לשם מצוה, מ"מ היום נחשב ל"יום סָפוּר" ושפיר אפשר להמשיך ולספור על גביו ביום הבא.
-המסתפק האם ספר לאחר ל' יום-
קי"ל שהמסתפק האם אמר 'מוריד הטל' וכדו', שלאחר ל' יום א"צ לשוב ולהתפלל, דמוכח שהזכיר כהלכה. וראיתי שהקשו דא"כ נאמר כן גם לגבי ספירת העומר, שהמסתפק האם ספר לאחר ל' יום מתחילת הספירה, שלא יצטרך לשוב ולספור, כיון דעשה כשיגרא דלישנא וספר כהלכה. וראיתי שהביאו (בספר עומק הספירה) שדן בזה בכתבי מהר"י הורביץ זצ"ל.
ואולם התירוץ פשוט הוא, דהתם האזכרה היא חלק מהתפילה ובאמצעה, וע"כ לא חיישינן ששינה משיגרת הלשון הראויה. ומשא"כ בספירה הנאמרת לחוד בסוף התפילה, ולא כחלק מנוסח שמונה עשרה. וז"פ.