פרטים

קטגוריה: סוכות ושמיני עצרת

פורסם ברביעי, 23 ספטמבר 2020 20:46

נכתב על ידי Super User

כניסות: 848

 בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. 
לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. (ויקרא, כ"ג, מ"ב-מ"ג)

סיפורו של מאיר לנטוש שיחי'. מאת אורית יוגב .

הוא עצר את הליכתו ושינה את תנוחת הגזעים שנחו על זרועותיו. כשיום כיפור מאחוריו וחג סוכות בפתח, סחיבת עצים היתה עניין של מה בכך .
לא כאן .
הונגריה, 1944, מחנה עבודה מונקהטאבור .

"כמה יהודונים יש במחנה העבודה בהונגריה?" שאל קצין האס. אס. מעיין ברשימות .
"כמה אלפים ".
הוא קימט את מצחו ואמר ביעילות, "תעבירו את כולם למשרפות". "כן, המפקד ".

כשמאיר יצא לחבר את הקרשים, החיילים ההונגרים פרצו בצחוק. באצבעות קרות הוא הידק את הקשרים האחרונים, הביט בסוכה הרעועה ודמע. נער בן עשרים, מנותק מכל מה שאי פעם הכיר, החזיק בכוח במה שיחבר אותו חזרה .
היא לא היתה כשרה הסוכה שלו, אבל בשבילו היתה המהודרת בתבל .
הוא אמר 'לישב' אפילו שהיה מקום רק לעמוד, עצם את עיניו וסוכתו הנהדרת של אביו קיבלה אותו אליה באור עצום .
שמואל, חברו על הדרגש, הצליח גם הוא להתגנב אליה בלילות .
במוצאי שמחת תורה לפי החישוב שלו, כשיום עבודה מפרך מחכה לו למחרת, הוא הכריח את עצמו לשקוע בשינה. ומאחורי חומות של מוות, הנגיעה בחלום מאפשרת חיים. מאיר טייל בחלומו בסוכת עורו של לוויתן, ואביו לצידו .

"מאיר", אמר אביו, מואר כולו, "אתה יודע איזו התרגשות עוררת פה, צדיק ? הקמת סוכה !"
"היא כזאת קטנה, אבא", הוא נבוך, "וכמעט לא היה בה סכך ".
חיוך של אהבה התפשט על שפתי אביו, "מסירות נפש, בני מחמדי, מסירות נפש. בעוד שישים יום, בעיר שישים, תהיה חופשי ".
בבוקר, כשקם מאיר לצעקות השומרים נזכר באביו ובעורו של לוייתן, חייך לתומו ויצא אל הקור .

"לאן לוקחים אותם?" שאל החייל ההונגרי והניד בראשו בלעג על טורי הבחורים .
"לגבול האוסטרי. הגרמנים רוצים אותם במחנה השמדה ".
הוא התקרב אל השלשות וצרח, "אף אחד לא זז! מי שיוצא מהטור מקבל כדור בראש ".
כשהגיעו לקרבת היערות, הרים פתאום את ראשו לקולות טיסה שחרקו מעליהם. עוד לפני שהבין מה קורה, פגזים נפלו מכל עבר, אש אדירה התלקחה מסביב, והטורים, הטורים המסודרים שלו, התפזרו לכל הכיוונים. רוסים ארורים .
"ליער!" הוא צעק למי שעוד שמע, "תיכנסו ליער !"

מאיר ושמואל נפלו באפיסת כוחות במעבה העצים, נשימתם שורקת, אוזניהם מצלצלות מכאב .
אחרי שעות, כשפסקו הדי הנפילות, החלו לצאת בצעדים חרישיים, ובחסות החשיכה , הגיעו למקום בו פוזרו .
אף אחד לא היה שם. לא חיילים, לא אסירים. מאומה .
"לא חשבתי לברוח", אמר מאיר, "אבל אם זה כבר קרה, אני לשם לא חוזר ".
שמואל הביט בו, אמר "אני איתך", והשלג הסמיך השקיט את צעדיהם בדרך אל המסתור .
"אתה רואה את הצריף ההוא?" לחש שמואל, והרים את המבט, "אתה חושב שנוכל להיכנס ?"
"אני חושב שאין לנו ברירה", אמר מאיר בשקט, "אני לא מרגיש את הרגיים ".

הדלת של האסם חרקה. איוון התעורר משנתו שיכור כלוט, מנסה לקום, אבל מיד וויתר . 
שום דבר במחסן הזה לא היה שווה את הטרחה. במילא עוד מעט בוקר .

"שמעו אותנו?" שאל שמואל .
"אני מקווה שלא", אמר מאיר והחביר במהירות את תיקו בין חבילות החציר. הוא הביט בהן ובערימות מעליהן, פנה לשמואל בחיוך קטן ואמר, "אני חושב שלמעלה יהיה חם יותר . אתה מטפס איתי ?"

הדלת חרקה שוב. קרניים חיוורות חדרו מהפתח, ואיוון נכנס לאסוף מאכל לבהמות . עודנו מתנדנד, הצליח להגיע אל החבילות הנמוכות, ובתנועות מנומנמות נעץ את קלשונו בקש המגובב. אבל במקום רכות העשב, משהו אחר הפתיע את הקלשון .
איוון משך אליו את שיני הברזל, ובפרצוף חסר דעת ניסה להבין מאיפה הגיע לכאן תיק .
כשפתח אותו נבעט עוד יותר .
זוג התפילין שהשתלשלו ממנו הוציאו ממנו צרחה מקפיאת דם: "יהודים !!"

עיניו של מאיר היו קרועות לרווחה ועקבו אחרי כל תנועה של האיכר. ליבו הלם בו כבמכות חשמל, ובהחלטה של רגע קפץ ממקומו, התגנב מאחורי גבו של הגוי, והצמיד את כף ידו על פיו. בקול שלא הבין איך נשמע לו, אמר בשקט, "אנחנו פרטיזנים. יש לנו קשר עם הפרטיזנים הרוסים. אם תעיז לגעת בנו, אתה תהיה הראשון שהם יחסלו ".
האיכר ההמום לא הוציא הגה, אבל שמם של הפרטיזנים הרוסים עשה את שלו .
"גם אחי ברח", הוא לחש, "אני מביא לו אוכל כל יום. אני אביא גם לכם ".

מהחריצים בקיר, צפו מאיר ושמואל במתרחש בחוץ. שאלותיו של איוון הפכו חשדניות יותר ויותר כל יום כשלא היה סימן לפרטיזנים רוסים, ומקומם הפך בטוח פחות ופחות .
שלושה ימים שהו בין ערמות חציר, עד שביום הרביעי, הם ראו אותם .
טנק שלא הכירו סמליו, לא הונגרי ולא גרמני, ומולו, במרחק פסיעות, טנק אחר שצלבי קרס התנוססו מכל צדדיו. מהטנק הראשון, "אלו הרוסים", לחש מאיר, יצא חייל בריצה, התקרב לזה הגרמני, והשליך רימון אל תוך לועו. שתי שניות אחרי שרץ חזרה , פטריה עצומה של אש הפכה את המכונה לשרידי עפר .
"אנחנו יוצאים מכאן", אמר מאיר .

"המפקד, יש פה שני אזרחים", אמר חייל וקירב אליו את השניים .
"מי אתם?" שאל המפקד ברוסית, ולא נענה .
"שאלתי מי אתם", אמר שוב. האחד סימן על פיו שלא יודע את שפתו. השני לא סימן דבר .
"אני רוצה להישאר איתם לבד", אמר המפקד .

מאיר הביט במפקד הרוסי ולא ידע מה עלה בגורלם .
הוא לא היה צריך לחכות הרבה. הוא הופתע מיד אחר כך .
באידיש, שפת אימו ובית אביו, פנה אליו המפקד ושאל ברוך, "יהודים ?"
רעד עבר בגבו של מאיר ועיניו נצרבו אדמומיות. "יו, יו," הוא הצליח ללחוש, "כן , יהודים ".
"גם אני," אמר המפקד, ובתנועות זריזות תלש דף ממחברתו והתחיל לרשום. "אני כותב שהייתם פרטיזנים רוסים, תוכלו לעבור עם האישור הזה בכל מחסום", הוא חייך למאיר שעכשיו תורו היה להיות נדהם, ולשמואל, שלא פסק מלומר תודה .
"הנה, כנסו לרכב, הנהג ייקח אתכם להאטוון. אין שם גרמנים ".

מאיר יצא מהרכב בכניסה לעיר, וליד השלט הוא נעצר, ידו על מצחו, פיו פעור בתדהמה, מנסה לחשב מציאותם של חלומות . 
הטוון, בהונגרית - שישים .
שישים ק"מ מבודפשט. כך נקראו אז הערים. לפי מידת מרחקם מעיר הבירה .

את נר ראשון של חנוכה, שישים יום בדיוק אחרי שמחת תורה, הוא הדליק בבית הכנסת , משוחרר מכל אויב, בדרך חזרה הביתה .

• השואה
• סוכות
• סוכה

• קודם
• הבא