ח. שיין, באדיבות מרוה לצמא

 

 

הוא הביט בדאגה בפגעות הצמר. צריך למכור אותן בדחיפות עליונה, אפילו במחירים מגוחכים! החורף עומד להסתיים, והביקוש לצמר יצלול לאפס. אין ברירה. חייבים להיפטר ממנו, ולא, הוא יתפוס מקום מיותר במחסנים.

 

הלאה. גם נוצות האווז צריכות להימכר. בזמן האחרון נמכרו נוצות כאלה במחירים נמוכים יותר. אמנם איכות הנוצות הזולות היתה ירודה משהו, אבל אנשים מבקשים לשלם פחות. על כן אין לו ברירה, אלא להוריד גם הוא את המחירים ולצאת במבצע.

 

בקשר לצמר, הוא לא מבין איך, למען השם, נתקע עם סחורה בכמות אדירה כזו. היה עליו לחשב צעדים מראש ולא להוביל את עצמו למצב כמעט נואש.

 

לא נואש. לא. לא. עדיין לא פסה תקווה. הוא יצא עם נוח'קה העגלון אל עיירות הסביבה, ימכור שם את הסחורה ויגמור את הסיפור.

 

רגע אחד. איך שכח שהיום הוא היום האחרון שהקציב לו פיניע שדכן?

 

עד הערב עליו להשיב תשובה ברורה, ראש צמר שכמותו. והוא שכח לבקש משורה רעייתו שתברר היטב היטב, כמו שהיא יודעת, על אודות בת השוחט. נדוניה יפה רוצה ר' מאיר השוחט לתת. חבל להתמהמה.

 

בום. בום. בום.

 

הצילו!!!

 

מי הלם בו בלבו באגרופים, כך פתאום באמצע הבוקר?

 

בבת אחת מתנער נתן הסוחר מהרהוריו ומוצא את עצמו במקומו הקבוע בבית הכנסת המרכזי באפטא, בעיצומה של תפילת שמונה עשרה.

 

והאגרופים שייכים דווקא לו. הוא היכה על לבו מעשה שגרה ב'סלח לנו'...

 

הוא חושב שלא התפלל בכלל. אפילו לא מילה אחת.

 

עיניו היו בסידור ולבו בעסקים, בשידוכים. איי, בושות כאלה.

 

ואם הוא זוכר נכון, אין זו הפעם הראשונה. בכלל לא.

 

בזמן האחרון הוא אינו מצליח להתרכז בתפילה. לא מצליח.

 

פעם, לפני שנים לא רבות, הוא היה מתפלל בלב פתוח. תפילתו נאמרה בכוונה, כמונה מעות. הוא היה מראשונים המשכימים לבית הכנסת ומהמאחרים לצאת ממנו. אח.... אלו היו תפילות! ודווקא היום, כשהוא זקוק להן כל כך, הן מתרחקות ממנו. כלומר, הוא מתרחק מהן. נורא נוראות.

 

בכל היום ההוא ליוותה עננה שחורה את נתן הסוחר. הוא צרר את שקי הצמר שלו והניח אותם בכרכרתו של נוח'קה עגלון. הצמיד פתק לכל שק ובו שם העיירה שהוא מיועד לה, נתן לעגלון דמי קדימה וקבע את שעת היציאה. ובכל הזמן ההוא רדפו אחריו אצבעות מאשימות.

 

'לא מתפלל... לא מתפלל... בוש והיכלם לך...'.

 

 

 

***

בעגלתו של נוח'קה עגליון נסעו שקי הצמר הכבדים בצוותא חדא עם לבו הכבד של הסוחר. אולי לכן קרטעה העגלה ונסעה באיטיות מופלגת.

 

בעיירה הראשונה נודע להם כי רוכל ביקר שם יומיים לפני כן ומכר פקעות צמר טובות יותר במחיר לא מחיר. נתן הבין כי סכום רווחיו יגיע כאן למספר עגול להפליא. אפס.

 

הלאה. לעיירה הבאה. כאן היו אי אלו הצלחות. המכירות לא היו רחבות היקף כמו שחשב, אבל רווח כלשהו כן נצפה, אלא שיצול העגלה נשבר והצריך תיקון יקר, שעלותו השתוותה בדיוק נמרץ לסכום הרווח. שוב הופיעה הידידה העגולה, הספרה אפס.

 

בעיירה השלישית יצאה שמועה כי הצמר של נתן הסוחר בעל איכות גרועה.

 

ברביעית נפלו ארצה שני שקי צמר ענקיים והפקעות לא היו עוד לבנות. רביבי בוץ מרגיז דבקו בהן. שוב ספג נתן את הספרה השוממה.

 

"בדיוק כמו התפילות שלי, שאינן שוות אלא אפס", ביכה נתן את מר גורלו. אפס ועוד אפס ועוד שלושה אפסים הם- - - אפס."

 

העיירה החמישית היתה לובלין. כאן נצפו מכירות נאות, אבל נתן היה שבור כל כך, עד שאפילו לא התרגש. אז היתה מכירה מוצלחת אחת; מה היא שווה מול מכירות האפס שקדמו לה?...

 

תפילת מנחה.

 

בפעם הראשונה נעצר נתן הסוחר, ומחשבה חמקמקה חולפת בו:

 

ואולי... אולי התפילה שלי, זו ששווה אפס, לא צריכה בכלל להאמר?! שמא זו הוצאת שם שמים לבטלה?! אולי... לא אתפלל ודי?!

 

זו היתה נקודת שבירה, ונתן הבין כי הוא זקוק לעזרה.

 

"משמים הביאוני לובלינה, כדי להכנס אל הרה"ק רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, ה'חוזה מלובלין'", חשב נתן ופנה למעונו של הצדיק.

 

עומד נתן הסוחר מול הצדיק שעיניו צופיות מסוף העולם ועד סופו ונפשו בשאלתו.

 

"האם עלי להתפלל תפילות של אפס?"

 

הביט עליו הרבי מלובלין במבט רחימאי.

 

והיו דבריו מאירים וזכים, מחזקים ומגביהים את נתן הסוחר ואת כל היהודים שבכל הדורות.

 

"יהודים – אין להם מספרים, רק אותיות. כל החשבונות נכתבים אצלנו בלשון הקודש. אצל האומות, לעומת זאת, יש מספרים, סימנים מיוחדים לחשבונות, ויש אצלם מספר מיוחד שנקרא 'נאהל' – אפס, וכשהוא נכתב בפני עצמו, אין לו שום ערך מספרי. אך כשכותבים כמה אפסים ומשמאל להם ספרה אחת, לפי סך האפסים נכפל המספר, עד לאלפי אלפים ורבי רבבות".

 

עומד נתן ומקשיב, כולו פליאה, לאן חותר הרבי בדבריו?

 

וה'חוזה' עובר מהמשל לנמשל: "כך בדברי תורה, תפילה ומעשים טובים; כשהם נעשים בכוונה ובנפש חפצה – הם חשובים ויקרים לפני השם ונספרים לפניו, וכאשר אינם בכוונה – הרי הם כמו 'אפס' ולא כלום.

 

ברם, אם יזכה האדם להתפלל או ללמוד פעם אחת בשנה בכוונה שלמה, או אז יצטרפו התפילה או הלימוד הללו לכל ה'אפסים' ויכפילו את עצמם לאין שיעור, כאילו נעשה הכל בכוונה שלמה באמת!"

 

דמעות זולגות מעיניו של הסוחר. לבו מלא וגדוש.

 

סיים ה'חוזה' הקדוש: "אולם כשאין אפילו 'אפסים' – איזו תקנה יש לאיש הזה?

 

וכל זה נרמז בכתוב 'ה' יספור בכתוב עמים' (תהילים פז): הבורא יתברר מונה וסופר את המצוות כמו בחשבונות העמים, שיש אצלם הספרה 'אפס', וכאשר הוא רואה מצווה אחת הנעשית מתוך כוונת הלב, הוא מצרף אותה לכל האפסים, והללו הופכים מיד לריבי רבבות - - -

 

שב נתן הסוחר לביתו ורוח חדשה עמו. סוד גדול למד עתה מרבו.

 

מהיום ההוא ידע, כי גם לתפילה היבשה ביותר – יש תיקון. הוא ישתדל, הוא יתאמץ, הוא יקבל עליו מכאן ולהבא להילחם ביצר ולהתפלל בכוונה, וידע שגם במקרה שנכשל, יש תקנה לתפילותיו: הלא כשיזכה להתפלל תפילה בכוונה, יעלו מיד כל תפילותיו לפני כיסא הכבוד...