סיפורים לכבוד שבת

 

כדי לספר על השבת בבית החולים, עלי לספר תחילה איך בכלל הגענו אל בית החולים, וזה כבר סיפור ארוך וקשה לתיאור. ובפרט, כדי למנוע זיהוי של בית החולים עליו מדובר, אצטרך למעט בפרטים המדויקים. 

 

בקצרה, יש לנו ילדה מתוקה, חכמה וחברותית, עם צרכים רפואיים מורכבים, שהגיעה אל בית החולים בשביל טיפול שגרתי של כמה דקות, ו"נתקעה" בו, כיון שהטיפול השגרתי הנ"ל לא התקדם כמו שצריך. כמה ימים היינו בטיפול נמרץ, תחת השגחה קפדנית של מוניטורים, עם כל הצפצופים הרלבנטיים, עם מדידות סטורציה, לחץ דם, וכל הנלווה, ועם ספר תהילים צמוד, וכשאט אט המצב התייצב, לקחתי את הילדה לטייל קצת בשמש, לקבל קצת אויר נקי לבריאות, ברוך ה', המצב מתייצב!

ראו הרופאים כי טוב, והחליטו, ביום חמישי, שאפשר להעביר את הילדה למחלקת הילדים הרגילה. 

 

הכל מצוין - אבל במחלקה הרגילה לא היה שירות בכלל. המצב של הילדה חזר להידרדר, ואין רופאים. כל הלילה טיפלנו בה - ואין רופאים.

 

הגיע בוקר: איפה הרופא?

חכי לביקור רופאים.

ואיפה הרופא המקצועי המומחה שצריך לראות אותה????

חכי לביקור רופאים. אם רופא הילדים יחליט צריך, הוא יזמן את הרופא המומחה, עוד יום, עוד יומיים, חכי!

הרגשתי שאני מתפוצצת. לקחתי את הילדה וחזרתי, בלי אישור, בלי רשות, בלי לשאול אף אחד, למחלקה לטיפול נמרץ.

אני כאן, אמרתי, טפלו בה. 

 

היתה זו חוצפה שאין כדוגמתה. אבל בגלל הרקע של הילדה שלי (הצרכים הרפואיים המורכבים שלה נובעים מרשלנות רפואית קודמת) ידעתי שאין לי ברירה. התעקשתי, הצוות הרפואי היה כעוס ואפילו אובד עצות, אבל הבין שאין לו ברירה, שמדובר באמא קצת "משוגעת" - והוא ויתר. הילדה חזרה למחלקה לטיפול נמרץ.

 

שוב קיבלנו טיפול מסור. שוב קיבלנו השגחה מלאה. שוב קיבלנו יחס נורמאלי, בדיקה רפואית, מעקב רפואי הולם - - -

אבל הנה הגיע יום שישי. 

 

או טו טו, כך ידענו, שוב נצטרך לפנות את המחלקה. או טו טו יגיעו חולים חדשים שיהיו דחופים יותר, ושוב יעבירו אותנו למחלקה הרגילה. ואם כבר תיכנס השבת עד אז? ובכלל, מי אמר שהמצב שלה כרגע מצדיק את כל אמצעי הניטור שהיא מחוברת אליהם כרגע? הרי מבחינה רפואית היא יכולה היתה להיות במחלקה הרגילה, בלי כל אמצעי ניטור אלו?

 

דיברתי עם הצוות. הבנתי שההעברה שלנו למחלקה הרגילה היא רק שאלה של זמן, של דקות או של שעות, ולכן העדפתי שתתבצע כמה דקות לפני שבת ולא כמה דקות אחרי כניסתה. הסכמנו על שורת תנאים: אם אנו זקוקים לרופא, אנו פונים אליהם, כדי שלא נאלץ  חלילה לחכות שוב עד בוש, והועברנו שוב, בהסכמה, למחלקה הרגילה. 

 

שבת נכנסה. הדלקתי נרות שבת במסדרון ליד החדר. כמעט ולא היה בידינו דבר לסעודות השבת: בקושי כמה לחמניות יבשות, וכמה מנות של דג קר לסעודה הראשונה. המצב של הבת היה עדיין לא פשוט. השכנים שלנו לחדר היו זרים לחלוטין, אבל למרות הכל הרגשנו הרגשה של "מעין עולם הבא". שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא. עכשיו שבת. שבת מנוחה. 

 

ואמנם, בדרך נסית מצבה הלך והשתפר. בדרך נסית הילדה שלנו  שוחררה עוד באותו שבוע מאותו בית חולים נורא, וכך יכולנו לעבור להמשך אישפוז וטיפול בבית חולים אחר, מסור, עם צוות איכפתי וערכי, שהשקיע בה וטיפל בה מכל הלב והנשמה, עד שמצבה ברוך ה' הלך והשתפר, והיום, ברוך ה', היא כבר לא זקוקה בכלל לאותו טיפול שגרתי, כביכול פשוט, אך מסכן חיים, בגללו הגיעה מלכתחילה לבית החולים. 

 

רופאים הם בני אדם, כולנו צריכים וחייבים לזכור זאת. הם עושים כמיטב יכולתם לאבחן, להמליץ, להפריד ולחבר, אבל מי שמרפא הוא האלקים.

 

בורא עולם הוא הרופא חולים, אליו אנו מתפללים ופונים, כי הוא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים, כפי שאמרה חנה אם שמואל בשירתה: "כי קל דעות ה' ולו נתכנו עלילות". שבת קודש מזכירה לנו כל שבוע מחדש שהקב"ה הוא היוצר שלנו. הוא יצר אותו יש מאין ביום השישי, הוא גם זה שמחזיק אותנו, מחייה אותנו, ומרפא אותנו בכל רגע ורגע, ובידיו מפתחות החיים והבריאות וכל השפע שבעולם.

 

ונסיים במילותיו של דוד המלך עליו השלום בתהילים: "אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה".