סיפורים לכבוד שבת
מאמר לזכרה של רות פ. ע"ה
- פרטים
- קטגוריה: בזכות נשים צדקניות
- פורסם בחמישי, 09 יולי 2020 17:55
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 354
מאמר לזכרה של רות פ. ע"ה
פרק מתוך חייה של רות פ. ע"ה, אישה צדקת שנפטרה ממחלת הסרטן.
הפרק הופיע בספר: "רות אמה של מלכות", שנכתב לזכרה.
מעולם לא קראו לה "רבנית", אף לא "צדקנית". היא הרחיקה את תארי הגדלות למיניהם, אבל רות ע"ה, שכינוה בפשטות "רותי", היתה צדקת אמיתית. כל צעד ושעל בחייה היו מכוונים לכוון אחד. לשם שמים.
מספר אחיה גבי: "לא אשכח מקרה ששכחנו לכבות את הנורה במקרר לפני שבת. רותי, ילדה בת שתים עשרה, פתחה את המקרר ובאופן אוטומטי נדלקה הנורה. בזכרוני אני רואה את מבע עיניה זועק: חילול שבת!!! היא כל כך נבהלה על עצם המעשה, על אף שזה היה בשוגג, עד כדי בכי ממש.
בכי לא משום שנענשה או גערו בה, אלא פשוט מתוך יראת שמיים אמיתית שהיתה טבועה בה.
כך בילדות, וכך לאורך כל הדרך. אף בתור אשה ואם לילדים, היתה פעילה, נמרצת, חברמנית, מדברת עם כולם ונדמה היה שמדברת על הכל אבל באבחנה דקה. היה אפשר לראות שמעולם לא ריכלה על אף אחד. לשון הרע לא יצא מפיה, ותמיד העבירה את נושא השיחה לכוונים חיוביים, וסינגרה על אנשים. ותתפלאו - בלל לא משעמם היה לשוחח איתה...
"זכורני", מספר קרוב משפחה - "כשסיפרתי לה מעשה רכילות שהיה, אמרה לי בעדינות: "אתה הרי יודע שלכל מטבע שני צדדים. אולי לא ראית את הצד השני?" כל כך התרגשתי והתפעלתי מכיוון החשיבה שלה, ואמרתי: את צודקת.! וכך תמיד - כשהיתה מעירה למישהו - תמיד מתוך כנות ויראת שמים טהורה -דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב."
הכיצד נרגיש את "ראש חודש" כיום מיוחד? על כך מעידה שכנתה: "ראש חודש - דרך קבע היה יום לביבות. ריחות נעימים של טיגון אפפו את הבית לכבוד ראש חודש, והילדים בשובם מבית הספר הריחו כבר מרחוק ש.... היום ראש חודש! רותי אפתה בכמות גדולה כדי שתוכל לזכות במצות "הפרשת חלה", ותמיד לא שכחה לשכוח גם לי צלחת לביבות..."
בכלל, כל חידוש הלכתי ששמעה - אהבה לקבל על עצמה, בשמחה. פעם, כששמעה איזו זכות היא לאפות חלות לכבוד שבת - החליטה לקבל על עצמה, בלי נדר, את המשימה. וכך, בכל ערב שבת, גם כשהמשפחה התרחבה וגם כשהיתה חולה - לא ויתרה על אפית חלות לכבוד שבת. אפילו כשחלתה, וידה השמאלית היתה משותקת כמעט לגמרי - התעקשה להמשיך באפיה. וכשקרה שהחלות לא הצליחו כיון שניסתה לאפות ביד אחת, והביצים נפלו על הרצפה, והכל התלכלך - עיניה דמעו מצער על שנמנע ממנה להדר במצוה.
מספרת בת דודה: "רותי "חיפשה בנרות" מצוות. גם כשהדבר היה כרוך במאמץ עליון. בתקופה שהיתה חולה וכבר איבדה את שיווי משקלה - התעקשה לבקרני בבית החולים. הייתי אז לאחר לידה. היא באה אלי, שאלה לשלומי, ועשתה כל מאמץ להסתיר את הקושי שהיה כרוך בישיבתה ודיבורה, וכאשר שמה פעמיה ללכת - סירבה בכל תוקף שאלווה אותה אפילו עד העלית..."
גם כשנודע לה דבר מחלתה, לא הרהרה אף לא לשניה על מידותיו של הקב"ה.
גם כשנכנסה לחדר הניתוח, לא ויתרה על כסוי הראש עד לתוך החדר. בכל תקופות שהותה בבית החולים, למרות מצבה הגופני הירוד - לא ויתרה ולא הקלה בשום מצוה. גם כשנאלצה להיות בשבתות בבית החולים - העדיפה לאכול אוכל קר ולא אוכל שאולי התחמם בשבת שלא כדין, למרות שבתור חולה - בודאי שהיה מותר לה, אבל אצלה, הקפדה על המצוות היתה זכות, לא חובה. מעולם לא חיפשה להקל, אבל גם כשהחמירה לעצמה - עשתה זאת בצנעא, רק לעצמה. חלילה לה להעיר ולהכביד על שכנותיה שיחמירו גם הן.
על מעשרות כספים היא הקפידה מאוד, בלי שום קולא. עשירית מכל הכנסה שהיתה לה - נתנה מעשר, וכך חינכה את ילדיה, אפילו בכסף קטן שהרוויחו משמרטפות: עשירית - מעשר.
בכל שבת, באופן קבוע, כשכולם נחים את מנוחת הצהרים, הלכה לשמוע שיעור - דרשה של רב, להרוות עצמה בדברי תורה. על השיעור הזה לא ויתרה גם בהיותה חולה, עד שהיתה על כסא גלגלים. "אני זוכרת", מספרת דודתה, "שהלכנו לדרשה כרגיל, ופתאום ראינו את רותי מתקרבת אט אט לכיוון בית הכנסת. נבהלנו לראותה נשענת ונעזרת בביתה הקטנה, כמעט נופלת אבל לא מתיאשת. עוד פסיעה ועוד פסיעה. העיקר לשמוע עוד דברי תורה. ולאחר דרך של חמש דקות, שצעדה במשך כחצי שעה, התישבה תשושה על הכסא. מי שהבחין במבטה לא יכול היה שלא להתפעל מהשמחה שאפפה אותה - שהצליחה להגיע לדרשה למרות כל הקשיים. איזה אושר נשקף מעיניה הנוצצות, שזכתה לשמוע דברי תורה."
ובמוצאי שבת, כשלושה שבועות לפני פטירתה, כאשר היתה מרותקת לכסא גלגלים, כאבי הראש הלכו ותכפו והתיאבון היה ממנה והלאה. על אף הכל קיבלה על עצמה לאכול סעודת מלווה מלכה בבציעת פת. בשבת האחרונה לחייה, כאשר היתה מטושטשת כמעט לחלוטין ולא מעורה בנעשה סביבה - לא ויתרה על סעודת מלווה מלכה. ובצאת השבת, אזרה את כל כוחותיה על מנת לבלוע עוד חתיכה מהלחם, ועוד חתיכה. קשה היה לנו להביט בה. ביקשנו שתוותר, שהרי היא כל כך לא מרגישה טוב, וכל בליעה בשבילה כקריעת ים סוף, אבל היא לא ויתרה. היא קיבלה על עצמה - ולכן תקיים. ואכן, לאחר מאמצים על אנושיים הצליחה לסיים את כל פרוסת הלחם לעינינו - המומים ונפעמים מכח הרצון שלה לדבר מצוה.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. אמן.