סיפורים לכבוד שבת

 

שנים שמעתי סיפורים אישיים, ועם זאת, מעולם לא שמעתי סיפור כה אנושי וכה מרגש, כמו זה שחיכה לי מעברו השני של הטלפון בשעת צהריים אחת. יעקב, כך הוא הציג את עצמו, ותאר את שנותיו כילד.

"היום אני בן 27, אבא ואברך בכולל. אשתי וגם אני מזדהים לעיתים קרובות עם מה שאתה כותב. הילדים שלי קטנים עדיין, הגדול רק בןֶ שמונה, ואני מסתכל עליהם וחושב כמה מעט אני יודע עליהם, כמה בכלל יש ביכולתי לעשות למענם ולמען עתידם. מצד אחד - העשיה שלנו, כהורים, היא אינסופית מבוקר עד לילה ותמיד, כל עוד נחיה כאן בעולם. אבל מצד שני - מצד שני, כמה באמת אנחנו יכולים להשפיע על חייהם ולשמור את דרכם?

אני הייתי הילד השביעי במשפחה של 12 ילדים. לא הייתי מן הגדולים במשפחה שקיבלו הרבה סמכויות ואחריות, ולא הייתי מן הצעירים בה, שזכו לפינוק גלוי יותר מן הקודמים. הרגשתי מאוד לא חשוב לאף אחד. גדלתי בתחושה שאני מיותר, ומאז שאני זוכר את עצמי הייתי עורך להורי מבחנים סודיים בלי ידיעתם. הייתי שותק ושותק ושותק, ומחכה שמישהו ירגיש. הייתי משאיר את רוב האוכל בצלחת, ומחכה שאמא תשים לב. לפעמים החזרתי את כל הצלחת ודילגתי על ארוחה שלמה, רק כדי להוכיח לעצמי שלאמא בכלל לא איכפת ממני. הייתי אז בן ארבע, אולי ארבע וחצי. כשקצת גדלתי, הייתי מספר שיש לי מבחן מחר, ואז הייתי ממתין בשקט שמישהו יזכור ויתעניין לדעת איך היה. הייתי מחביא את התעודות וסופר לעצמי כמה שעות יעברו עד שמישהו ייזכר שאת התעודה שלי עוד לא ראו, בעצם. פעם, סבלתי נוראות כשעברו יומיים והורי לא שאלו היכן היא, בעצם, התעודה של יענקי.

אני זוכר שנפלתי כשהייתי בן שבע, נחתכתי עמוק והחובש במרפאה חבש אותי ונתן לאמי ערכה של משחה ותחבושות להחליף לי את התחבושת כל ערב. למחרת חיכיתי שאמא תקרא לי להחליף את התחבושת, אבל אמא שכחה.

הייתי אומלל. ידעתי שלאיש בעולם לא איכפת ממני.

עכשיו אני מספר הכל בקלות, מפני שזה עבר קצת, ולא מזמן קראתי את אחד מספרי 'ילדים מספרים על עצמם' וחשבתי לעצמי כמה הכל פשוט, לכאורה. גם אני יכולתי לכתוב ככה: "שלום, קוראים לי יענקי. כשהייתי קטן חשבתי שאף אחד לא צריך אותי ולא חושב עלי, ברוך ה' גדלתי וזה עבר לי". נשמע קצר ולא דרמטי, אבל כמה זה גורלי באמת - רק ה' ואני יודעים. ואולי גם מומחים רגישים לנפשות של אנשים. אולי". 

* * *

"כשהייתי בכיתה ג', קיבלה אמי מאבי קופת צדקה קטנה מעץ, במתנה. הקופסא הקטנה היתה עבודת יד ואבי מצא אותה בסמטה אחת בצפת, כאשר נסע לשם בחודש אלול לקנות לעצמו הדסים. אמא הסתכלה על הקופסא בהתפעלות גדולה והודתה לאבי מאוד. היא הניחה את הקופסא על מגש הפמוטות של שבת ואמרה שתתן בה צדקה כל יום שישי לפני ההדלקה. הרגשתי שהיא אוהבת אותה. גם אני אהבתי את קופת הצדקה הקטנה. בתוך ההמולה של הבית הגדול, שבו בכל עשר דקות קרה משהו אחר למישהו אחר, היתה לי הקופה הקטנה כמו ידידה שקטה ואצילית.

ביום שישי הראשון לקבלת המתנה, עמדתי והמתנתי ליד השולחן לאמא שתבוא. אמא באה מן המסדרון במהירות, מנגבת את ידיה שזה עתה נטלה, העיפה מבט בקופה הקטנה ופנתה אלי, "יענקי" ואז השתתקה כי ראתה שכבר הכנתי לה. הכנתי לה בעצמי מטבע לצדקה. היא הביטה בי בתהייה, מפני שאף אחד מאיתנו לא ניגש מעולם אל הארנק של אמא, אם לא קיבל הוראה או רשות מפורשת.

"זה מטבע שלי, מדמי חנוכה", הסברתי לאמא. "הכנתי אותו כאן בשבילך".

אמא הסתכלה עלי במבט כזה, של תודה ואהבה וחיוך. קשה לי להעביר הכל למילים, הייתי רק ילד קטן, אבל בשבוע הבא שוב הנחתי לה מטבע, מטבע משלי, ליד הקופה הקטנה. עמדתי שם עד שבאה אל הנרות, והקשבתי ל'קלינק' שהמטבע השמיעה בפנים, הוא היה שונה קצת משבוע שעבר, כי המטבע השניה התנגשה בראשונה, כמובן. והקופה, עם החיוך והתודה של אמא, ישבו בצל הפמוטות כל השבת והסתכלו עלי, ואני עליהם".

היה שקט בטלפון. האיש מן הצד השני שקע בזיכרונותיו, ואני המתנתי להם ביראת כבוד ובציפייה כמעט נרגשת.

* * *

"מכיתה ג', במשך כל השנים שבאו אחר כך, כל ערב שבת וכל ערב חג, הייתי מניח מטבע בשביל אמא ליד הקופה. ותמיד היתה זו מטבע משלי. אם לא היו לי דמי כיס מחנוכה או מפורים או מיום הולדת, הייתי הולך למכולת ושואל אם יש משהו שאוכל לעשות והוא ישלם לי. זה היה יוצא דופן במכולת שלנו, ואיש מאחיי לא העלה מעולם בדעתו לעשות זאת, אבל אני עבדתי בשביל המטבעות של שבת, ולא היה איכפת לי מה חושב עלי בעל החנות, בשעה שהורה לי למיין לו בקבוקים ריקים, לבדוק ביצים שבורות, להעביר בקבוקי שתייה למקרר ודברים כאלה.

שבת אחר שבת, וכל ערבי החגים, בלי שום יוצא מן הכלל. בפעם האחת שנותרה אמא בבית חולים לשבת אחרי לידה - נסעתי אליה ביום שישי עם הקופה ועם המטבע. פשוט הנחתי אותם על השולחן הקטן שליד מיטתה ואמא חייכה אלי, ואמרה רק, 'ידעתי'.

כל השנים האלה לא דיברנו כמעט על הקופה ועל המטבעות אפילו בינינו, ומובן שאף אחד בבית לא ידע מאומה. זאת היתה ברית סודית. והיא היתה הדבר, שהציל אותי מן התחושה הקשה, הנחיתות, האומללה שלי, בבית. אמנם את מבדקי התעודה המשכתי לערוך להורי ולהתאמלל עד כיתה ו' או ז', ובאופן כללי עדיין הרגשתי מיותר ולא חשוב באמת, כאילו עצם קיומי אינו מעלה ואינו מוריד כמעט.

כמעט, כי בכל זאת הייתי דואג למטבע הקטנה כל ערב שבת, ועומד ליד אמא בהיותי קטן, ועובר לידה 'במקרה' כשהייתי גדול יותר, ומקשיב ל'קלינק' שנשמע בכל שבוע אחרת. והחיוך של אמא ואור הנרות והקופה הקטנה-קטנטנה היו שמורים עמוק בלבי, ונאבקו בגלי התחושות הקשות בעקשנות.

וניצחו לבסוף".

* * *

"אני מסתכל על הילדים שלי היום, וזוכר את עצמי בתור ילד, איך עברתי את הבר מצווה, ואת גיל חמש עשרה ואת גיל שמונה עשרה, ועדיין הייתי מניח לאמא כל ערב שבת וחג מטבע משלי על המגש ליד הקופה. איך נהייתי חתן והמשכתי להכין לה את המטבע הזאת. לא היתה פעם אחת שלא הדלקתי את נר השבת שלי בישיבה, בלי לזכור שברגע זה ממש אמא עומדת ליד הנרות בבית שלנו, ולוקחת את המטבע שהכנתי לה שם מראש ומחייכת אלי.

הרבה פעמים חשבתי לעצמי מה אמא מרגישה, מה היא בעצם יודעת. האם המטבע הזאת חשובה בעיניה, וכמה?

ביום נישואיי, כאשר עמדנו לצאת מן הבית אל האולם, קראה לי אמי לבוא לרגע אל הסלון. בויטרינה, על המגש בצל הנרות, נחו שתי קופות צדקה קטנות. אחת של אמי, ואחת חדשה, עשויה עץ, מחוטבת, אצילית ומקסימה. "זה בשבילך", אמרה אמא, "קח אותה אליך הביתה. מזכרת".

רגע שתקה, התלבטה אם לשתף אותי בכמוסים ביותר שבהרהוריה, אחר הוסיפה בשקט: "תמיד התפללתי, שאזכה לתת לכל אחד מבני את כל צרכיו, בגוף, בנפש, ברוח, והייתי מבקשת על כך לפני כל לידה ואחריה, ובכל ערב שבת - ליד הנרות.
תמיד היו בי ספקות. לכל אם יש ספקות וחששות, שמא אינה טובה מספיק, שמא אינה מצליחה להיות גדולה דיה כדי להיות אוהבת וסבלנית ותומכת בכולם. גם בשעה שהתפללתי, הייתי מרגישה מעין אשמה, חוסר ביטחון והרבה פחד. שמא נכשלתי ולעולם לא אצליח.

ואז ה' שלח אותך, דווקא אותך, השתקן והשקט שבין כולם, להכין עבורי את המטבע הזאת בקביעות. והמטבע שלך היתה מתבוננת אלי בכל פעם שבאתי להתפלל על הנרות ואומרת לי: "את עושה מה שאת יכולה, וה' - הוא כבר משלים את הכל ומברך את מעשה ידייך. הנה, תראי את יענקי, איזה ילד קטן ואוהב נאמן...הילדים בכל זאת מבינים וחשים בכל מה שבליבך, ומתחת לכל המולת החיים יש ביניכם ברית אמיתית של אהבה..."

כל יום שישי, בזכותך, הייתי מתחזקת ומתרגשת מאוד. אתה עזרת לי באופן שרק בעוד שנים רבות תוכל להבין".

"מישהו אולי ראה את החתן ואת השוויגער של הכלה?" קטע אבא את הדממה המשותפת שעמדה אז באויר, "יש מונית למטה, והצלם מחכה באולם".

נזכרתי פתאום שכבר יום רביעי, וספק אם אהיה שוב בבית הורי לפני שבת, לכן הוצאתי מטבע קטנה מהכיס, הנחתי אותה ליד הקופה הקטנה, ונסענו. את התפקיד הורשתי מאז לאחותי הצעירה. אני נותן לה מטבעות משלי והיא מניחה אותן ליד הקופה ומקפידה על כך כמוני.

וזה, בעצם, כל הסיפור שלי".