סיפורים לכבוד שבת

הרוח שגברה על המגבלות: סיפורו של אליה פדרמן

מעובד מתוך הכתבה "ובאו האובדים", א. ב. מנחם, בעיתון קוראים אלעד.

בגיל שנה וחצי חלה אליעזר פדרמן במחלת הפוליו. הרופא קרה לאימו ואמר לה: "אין לבנך שום סיכויים לצאת מהפוליו בחיים".

אבל גברת פדרמן ענתה לו: "אתה עוד תתגאה שהחזקת את הילד הזה על הידיים".

היא לא רק אמרה. היא גם עבדה קשה כדי לממש את התחזית החיובית שלה. היא התגייסה לעבוד כאחות בבית החולים בילינסון במחלקת הפוליו שבה היה מאושפז בנה הקטן, ובמשך כל חודשי האישפוז וגם אחריהם עבדה עם הילד על שרירי גופו המשותקים. ההתעמלות היתה קשה ומפרכת, דורשת עקביות ומאמץ, אבל היא לא ויתרה. וברוך ה', תחזיתה התממשה: אליה הקטן נשאר בחיים.

אליעזר הקטן ניצל, אבל מחלת הפוליו הותירה אותו נכה בשתי רגליו, ונזקק לקביים. הוא מקפיד על התעמלות יומיומית מאז הוא זוכר את עצמו, אבל מאה אחוזי הנכות שלו לא הפריעו לו לבקר כמעט בכל קצוות תבל, מהמזרח הרחוק ועד מערב אמריקה, ואפילו לעלות על הרי ההימליה. כוח הרצון שבנפש חזק בהרבה מכל מוגבלות פיזית.

 הילד אליעזר היה "ילד טוב תל אביב". למד ביסודי בבית ספר "דוגמא" ובתיכון גאולה, ואחר כך למד אדריכלות בטכניון בחיפה, ואפילו התנדב לצבא במהלך מלחמת יום הכיפורים (הוא לא גויס לצבא בגלל נכותו).

אחרי סיום לימודיו בהצטיינות, פנה לעבוד במשרדים הגדולים בארץ, ובהמשך פתח משרד משלו. אבל משהו היה חסר.

אורח חייו היה חילוני לחלוטין, אך אימו באה מבית דתי, והתגעגעה לחמימות של התורה והמצוות. היא גם הקפידה על כמה מצוות שתרמו לאווירה המשפחתית: בבית משפחת פדרמן הגעילו כלים בערב פסח, בנו סוכה בסוכות, ואפילו קנו לולב ואתרוג. בחגים היה האב הולך לבית הכנסת ובליל שבת עורך קידוש. ואימו של אליה שיננה לו שוב ושוב: "אליה, אתה עוד תחזור בתשובה. החלום שלי הוא שאתה תשמור תורה ומצוות ותהיה דתי".

עם סיום לימודי הטכניון, נפטר אביו של אליה בפתאומיות בגיל 63. האסון ערער את יציבותו של אליעזר. פתאום החל לסבול מהתקפי חרדה. והתרופות שקיבל רק גרמו לו להתמכרות. חבר הציע לו להעזר במדיטציה: השקטת המוח על ידי התרכזות במנטרה מסוימת. ואמנם, אחרי תקופה של מדיטציה, חלפו התקפי החרדה לגמרי.

אליעזר הופתע לגלות את האפשרות של אדם לרפא את עצמו בכוח המחשבה, ופנה ללימודי רפואה משלימה. הוא עבר לנושאים שונים ברפואה סינית ובשיטות שונות. באיזשהו שלב אף הגיע לחוזה עתידות, שאמר לו: "נשמתך מחפשת רוחניות, אבל אתה יהודי וצריך להתרחק ולהיזהר מכל רוחניות אחרת זולת הדת היהודית. אני רואה שעוד תישא אישה שתשנה את חייך ותהפוך אותך להודי דתי שומר תורה ומצוות".

אליעזר פדרמן שמע את התחזית ופשוט פרץ בצחוק. הוא? שומר תורה ומצוות?

אבל נשמתו המשיכה לחפש. השיטות השונות לא סיפקו לו את מה שחיפש. אסטרולוגיה, רייקי, סוג'וק, , שמניזם, הילינג.... הוא קיבל תיארים אינספור, ארגון ערבים וסדנאות, ואף הוסמך לגורו - והרגיש רק ריקנות .

"הרגשת הריקנות היתה כל כך זועקת. אתה משכיל. אתה יודע. אתה מרפא. אתה בעל כוחות. אנשים מאמינים בך, ואתה מאמין בעצמך, ואתה כל כך לא". הוא מנסה להעביר מעט מתחושותיו, "אני לא יודע איך להסביר זאת, אבל לא אהבתי לראות את דמותי במראה. הרגשתי שהדמות הנשקפת היא לא אני. שקרן, הייתי מסנן בחמת זעם ובחוסר אונים מול דמותי שבמראה. תוכו לא כברו, זו אולי ההרגשה המתאימה יותר".

"כל הזמן חיפשתי שיטה שתשנה אותי באמת. שתמלא את החלל הזה שבפנים. אבל כל השיטות הן מהשפה ולחוץ. הן נותנות טכניקות. הן מעשירות בידע - הן לא נוגעות בך, במי שאתה באמת. הן לא משנות את המציאות שלך".

ויום אחד הציע לו חבר להגיע לרב שלמה עופר שליט"א מירושלים. בדמעות תיאר לו אליה את החידלון. בכאב פרק את השממה הפנימית, ובכמעט יאוש סיפר לו על החיפוש הבלתי נגמר בדרך אל האושר. הרב שלמה עופר שליט"א שינה את שמו מאליעזר לאליה. שם הוא מהות, ואליה הרגיש בחוש שמשהו חדש נמהל בדמו, וכוחות לא מוכרים זורמים בעורקיו. אליה פדרמן פנה לחפש את התשובה ביהדות.

תחילה ניסה את הקהילה הרפורמית בעירו, ואף השתתף בכנס של ראביים רפורמים בירושלים. לאט לאט הבין שהאמת  לא נמצאת שם.

"בשבת היו המתפללים מגיעים לבית הכנסת ברכבם. הרב, שגר בעיר אחרת, הרגיש כנראה את הזיוף והתבייש בו, ולכן סידר לעצמו פתרון נהדר: אישתו היתה נוהגת, והוא היה יושב מאחור ומתכופף, כך שלא יראה דרך החלון. בצורה שכזו נמלט מפני הבושה. בושה מבני אדם כמובן. בושה מן הבורא כנראה שלא היתה בו. ביום כיפור בכל זאת היה ליבו נוקפו והיא היה ישן בבית הכנסת..."

הרפורמים מתייחסים אל היהדות כ"סופרמרקט" גדול. מסתובבים בין המדפים המלאים בסחורה יפה ומשובחת, ובוחרים מה שמתאים לתקציב. לא את כל המצוות שייך לקחת, סוף כל סוף לא "קונים" כל מה שיש בסופר. המחיר של הימנעות מנסיעה בשבת יקר מדי? אל תשלם ואל "תקנה" את המצווה הזו. אין לך מספיק כוח בתקציב האישי כדי להקפיד על צניעות? תשאיר את המצווה היקרה הזו על המדף, למי שירצה. "לאחר זמן נוצרה לי תחושה של הצגת בובות, כמו משחק ילדים", מתאר אליה, "הרגשתי שמזלזלים באינטליגנציה שלי, כמו משחק אבא ואמא של ילדים. יושבים כשצריך, שרים כשנחמד, אוכלים מה שעושה מצב. שוב אותה ריקנות, שוב האין שינוי שכבר היה לי לזרא".

ואליה המשיך לחפש.

*

גאולה היתה ילדת צפת, מבית דתי לאומי של יוצאי תוניסיה. היא היתה סטודנטית משכילה לספרות, שעזבה את הדת לתקופה את הדת לתקופה של כ-10 שנים, ולאחריהם החלה בתהליך של חזרה בתשובה. אחת לשבוע היתה גאולה היתה הולכת להרצאה של הרב פרוספר מלכה שליט"א בבית הכנסת של האדמו"ר והוסיאטין, ברחוב ביאליק בתל אביב.

ובאותה תקופה נפגשו אליה וגאולה. וביוםש ני, בשבוע שלאחר אירוסיהם, הגיע גם אליה לשיעור של הרב מלכה. הוא הלך בשביל לכבד את ארוסתו, ולא משום שהתעניין יותר מדי בתוכן ההרצאה. אבל כשהגיע, גילה אליה שנושא השיעור בדיוק היום הוא נושא אקטואלי מאוד מבחינתו: ההבדל בין חכמת המזרח ליהדות.

מה כבר יש לרב החרדי הזה לחדש לי? תהה אליה לעצמו בחוסר עניין, ותכנן שעתיים של שינה. אבל התכניות השתבשו. ממילה למילה מצא אליה את עצמו מרים את ראשו השמוט במעט, ושוב מעט, ועוד מעט. פיו נפער תוך כדי הקשה, והוא ניסה להתווכח במחשבתו עם המרצה המלומד ולסתור את רעיונותיו. גאולה לא נסערה מן הדברים, אבל הוא בער, בלע כל מילה, ונשאר ללא מענה.

הדברים היו מדהימים. כל התורות המזרחיות פורקו אחת לאחת, ונותרו מדוללות ומרוקנות, ומבין השברים שלהן זרחה והאירה באור האמת היהדות הנצחית.

עם תום השעתיים, ניגש אליה אל הרב פרוספר ואמר לו: "בשעתיים הרסת לי עשרים שנה. מה אני עושה עכשיו עם עצמי?"

"תבוא לכאן בכל יום שני לשיעור, ויהיה בסדר" השיב לו הרב.

ואליה בא, וכל יום שני הוסיף לעצמו מצווה נוספת, ולמד מושג חדש ביהדות.

*

ביום שני אחד, מחליטה גאולה החלטה מפתיעה: "לך היה מתאים ללמוד גמרא", היא פוסקת. אליה, מהורהר, מנסה לבחון את הרעיון. בו בערב, בלי כל ידע מוקדם על הרעיון שנרקם במוחם, מודיע הרב פרוספר על יסוד שיעור גמרא בבית הכנסת בכל יום, משעה שמונה ועד תשע וחצי בבוקר.

הרב פרוספר שליט"א דאג לאברך מבני ברק שילמד גמרא, שיתחיל מא"ב ויבסס את היסודות היטב. אליה מחשב את שעת הקימה, את הדרך לעבודה, ומחליט שזה אפשרי. הוא מודיע על הצטרפותו לשיעור.

את הרגעים הראשונים הללו לא ישכח הרב פדרמן לעולם. הוא פתח את הגמרא. תחילה הסביר להם האברך, ליהודים בני שלושים-ארבעים, איך מחזיקים גמרא, מהי צורתו של הדף, מהו פירוש רש"י ומי היו בעלי התוספות. אחר כך התחיל ללמוד איתם במסכת בבא קמא.

"כשהסתיימה השעה וחצי של הלימוד", מספר הרב פדרמן, "הרגשתי כמו מי ששב מעולם אחר. סוג של חוויה עילאית שלא טעמתי כמוה מעולם. ניסיתי להגדיר לעצמי את ההרגשה מכלול ההרגשות שהכרתי - לא מצאתי לה מקבילות. לא השגתי הגדרה. השעה וחצי האלו היו הרבה יותר ממאה שעות מדיטציה. סוג של התעלות שאף שיטה לא העבירה אותי. אני זוכר זאת כמו הרגע, מחפש את הסיבה: פתחתי שוב את הגמרא וניסיתי לראות מה היו החידושים. לכאורה דיונים ריאליים מאוד: שור נגח שור, שור שנפל לבור - אז מה זו התחושה המרחפת הזו. אז עוד לא שמעתי על האור שטמנו חז"ל בגמרא ועל קדושתה של כל מילה. פשוט הרגשתי את ההשפעה האדירה שלהן, ולא מצאתי לה טעם הגיוני. זה היה הרבה מעבר לכל הגיון מחשבתי...."

*

אם בתחילה הלך אליה לשיעור כדי לכבד את רצון כלתו, מהר מאוד השתנה הגורם המניע. אליה אהב את לימוד הגמרא אהבת נפש, ולא היתה שעה שדמתה בהנאתה לשעת השיעור. והאברך ידע את מלאכתו היטב. בחום וברגש, במסירות ובזהירות, קיבע ומיסד את לימוד הגמרא אצל שומעיו. במשך שלושה חודשים לימד אותם דף גמרא אחד. לא שאף להספיק דפים, אלא ללמד איך ללמוד. רש"י ותוספות, קושיה ותירוץ, ועד שלא ידעו והבינו לאשורם של דברים - לא זז משם הלאה.

ו"המאור שבה מחזירו למוטב". עם הלימוד משתנה גם האישיות. אליה וגאולה קיבלו על עצמם עוד מצווה ועוד מצווה. אליה החל להניח תפילין, והם החלו לשמור שבת. בהמשך גם הגיעו לסמינרים של ערכים, ושאבו גם שם כוח ותעצומות לדרכם החדשה. אחרי כל סדנא, זרק אליה סמל של שיטה זרה נוספת מרשותו. פרק מעליו עול אלילים נוסף. כך פינו בני הזוג פדרמן את אלילי הניכר, נישאו כדת משה וישראל, ועשו מקום לשכינה לשכון בליבם ובביתם.

ויושב בשמים רואה מלמעלה ויש לו הרבה שמחה ונחת רוח מהילדים האובדים ששבים.

ואז מתחילים הנסים. ניסים על טבעיים שמלווים את הזוג פדרמן, ומורים באצבע: רצה ה' דרככם. ה' מיישר את דרכם, ומאיר להם אותה באור של אמונה ואהבה.

*

פסח מתקרב. באותה שנה חלו ליל הסדר במוצאי שבת,  והזוג פדרמן עדין לא יודע היכן ישהה בשבת ובליל הסדר. גאולה מתקדמת מהר מאוד בשלבי התשובה, אליה מנסה גם, אם כי לא בקצב שלה. באחד הימים, תוך כדי התלבטויות חוזרות ונשמות ואפס פתרונות, מוצא אליה מודעה על אירוח ליל הסדר בקיבוץ, בתנאים מעולים. גאולה מנסה לברר אם כשר שם. אליה שואל, ובבית ההארחה אומרים שכשר, בודאי כשר.

הזוג פדרמן מגיע למקום. ליל שבת, אליה מחפש את בית הכנסת, ומגלה לתדהמתו שהמקום נעול. האחראי נסע לחג, כך נאמר לו. משיגים לו מפתח, ומתקבצים כמה נערי בר מצווה שרוצים להתפלל, אבל הם לא יודעים מה מתפללים. אז אתה רב עם כיפה, תגיד לנו מה להגיד ונגיד. אבל אליה, הרב עם הכיפה, גם לא כל כך יודע מה להגיד. הוא חשב שיהיו פה יהודים טובים שילמדו אותו. מה עושים? חושבים כמה דקות ומוצאים פתרון: גאולה לוחשת לו מה לומר, והוא אומר לנערים שחוזרים אחריו קבלת שבת וערבית של שבת.

הסתיימה התפילה, ואליה וגאולה פונים לחדר האוכל, לסעודת ליל שבת ביום שלפני ליל הסדר. בחדר האוכל הם מגלים חמץ בכל פינה וכל פסח לא נראה באופק.

"אין פה מחר ליל הסדר?" שואלת גאולה.

"יש, ודאי שיש", עונה האחראי.

"אז מה אלו החלות האלו, כך על שולחנות שמחר יאכלו עליהם מצות?" היא שואלת בבהלה.

"מה הבעיה?" מנסה האחראי להרגיע, "נשים מחר משני הסוגים. מי שירצה ייקח חלות, וליד זה נניח גם מגשי מצות. תוכלי לאכול רק מצות".

"והגדה?" שואל אליה.

"הכנו, הכנו", שוב מרגיע האחראי, ומציג את הגדת הקיבוץ: שירון ובו מקבץ משירי ארץ ישראל.

גאולה תופסת באחת את עומק הצרה, ונמלטת לחדרה כשכל גופה רוטט מבכי: "הכל פה טרף. זה לא כשר. אסור לנו לאכול פה כלום. חמץ בפסח, לך תדע אם מי שחט את הבשר..."

אליה מנסה להרגיע. הוא לא בא מבית דתי ולא מבין כל כך את גודל הבעיה. "אז תקחי רק מצות, ואל תאכלי חלות. תאכלי ירקות, או ביצים? מה הבעיה בהן? את הרי לא תצומו עכשיו יומיים!"

אבל גאולה אומרת שכן, היא תצום עכשיו יומיים. היא לא תאכל כלום. היא אפילו לא תצא מהחדר.

"אז אולי ניסע לבאר שבע מחר, ושם בודאי נמצא סדר כשר להצטרף אליו" מציע אליה. הוא נבוך. הוא דואג לה.

בכייה של גאולה מתגבר. אתה מוסיף חטא על פשע. לנסוע בשבת??? היא מזדעזעת.

למחרת יוצא אליה החוצה, לקחת לעצמו ביצים וירקות. רק לעצמו. גאולה עומדת בהחלטתה, וכל הלילה בכתה והתחננה לה' שיעזור לה. האחראי פוגש את אליה, ושואל אותו איך עבר הלילה. אליה מספר לו על "בעייתו".

"חכה כמה רגעים, יכול להיות שקרה לכם נס", אומר האחראי. אליה מחככה ולא מבין מאיפה יכול לצמוח נס כאן בקיבוץ.

אחרי כמה דקות חוזר האחראי: "יש בצאלים משפחה אחת שבה האישה חזרה בתשובה. בדרך כלל הם לא נמצאים בבית בחגים, אבל ביררתי ועכשיו הם נשארו. לכו. הם כבר מחכים לכם".

כשנכנסו לבית המארחים, אורו עיניה של גאולה: האישה מכסה את ראשה, מיחם ופלטה מציצים מהמטבח, ושתי משפחות, המארחת ועוד משפחת בעלי תשובה מקיבוץ נוסף, מזמינות אותם בחום. שמע ה' לתפילתה.

"הסיפור הזה טלטל אותי מאוד", מספר הרב פדרמן. "הנס היה בלתי הגיוני. בלב ליבו של קיבוץ של השומר הצעיר המונה כמאתיים משפחות, יש משפחה אחת שבה בעלת הבית חזרה בתשובה, והיא מחליטה להישאר לסדר בבית. זה רק בורא עולם ששמע כל הלילה את בכייה הכאוב של גאולה. ידעתי את זה. ראיתי את זה.

*

וכך, מפסיעה לפסיעה ומקפיצה לקפיצה, נעשה ר' אליה פדרמן יהודי שומר תורה ומצוות. הוא קובע חברותא בשבת בבוקר בביתו, גם עם רעייתו הוא לומד הלכות, משניות, ופרקי אבות. השיעורים האלו קיימים ועומדים עד היום.

"אם ישאלו אותי היום מה טעם החיים, אלו השעתיים האלו של הלימוד בשבת. הן אושר חיי". אומר הרב פדרמן.

תחילה למד בקצב של התחלה: מסכת שבת במשך יותר מבשנתיים. כיום כבר סיים גם ברכות, ראש השנה, תענית וכעת התחיל גם מסכת עבודה זרה. לימוד בעיון בבוקר של שבת. טעם החיים.

הרב פדרמן היה מוסר גם שיעור שבועי בפרשת השבוע בבית הכנסת בר אילן בתל אביב. שיעוריו מתקבצים לספר "ובלכתך בדרך", והוא נותן את הספר חינם לכל מי שמעוניין לקרוא ולהתרגש.

אחרי כמה שנים, מחליטים בני הזוג פדרמן עם בנותיהם לעבור לעיר אלעד. באלעד משתתף הרב פדרמן בשיעור בדף היומי, ומייסד גם מניין לתפילת מנחה, ושיעור גמרא לאחר התפילה. "זה האושר שלי", הוא מעיד. "חכמינו אומרים, מי שלא מוסיף - יאסף, חלילה, אז לפחות לראש השנה אני בא עם מנחה ושיעור גמרא".

עבודתי של הרב פדרמן לא פחתה בגלל השינוי שעשה בחייו. להיפך: "חשוב לדעת שהיהודי הדתי מסמל בעיני רבים את היושר וההגינות. צריך להיזהר שבעתיים בעבודה עם ציבור שאינו דתי. אני רוצה להזמין עבודה אצלך, כי אתה דתי ולא משקר, אמר לי לקוח רק השבוע". מספר הרב פדרמן. הוא נוסע לתל אביב, עם כיפה שחורה וציציות, וכך הוא מסתובב במסדרונות העיריה, מפיץ חומר ומביא את דבר ה', מחלק בכל מקום דיסקים, קלטות וחוברות של שיעורי השקפה וקירוב. "אני מזכיר לעצמי כל הזמן כי צריך להחזיר בתשובה גם את עצמנו. חזרה בתשובה זה גם אצלנו, אצל כל אחד ואחת, ובכל נושא".

הרב פדרמן מסכם את מה שלמד מנסיון חייו: "תורת ה' המקיפה את כל חיי היהודי, בכל שעות היממה, היא המעבדת ומעדנת את הנפש, התובעת עמל פנימי - היא היחידה העושה שינוי אמיתי באדם. היא בלבד מסוגלת לשנותו ממהותו. היום אני מעז להביט על דמותי במראה. יש הרבה מה לעשות, לתקן ולשפר - אבל אני לא מרגיש עצמי צבוע. אני מרגיש שאני והדמות שלי כפי שהיא נשקפת לסביבתי - חד הם. תורת אמת שמחברת את הפה והלב".

הרב פדרמן שוב מדגיש את מה שראה: כמה היהדות מוארת. כמה חיי תורה זה אור לעומת חושך. "כאדם שעבר הכל", הוא אומר, "אני מעיד עלי שמים וארץ: האושר והשמחה, התכלית והסיפוק, השלמות והאור בוקעים ונמצאים רק בתורת אמת, תורת ה'".

הוא מדבר בלהט, ותוך כדי דיבור הוא נעמד על רגליו ומסתובב בחדר. הצליעה לא מפריעה לו, ולא סד הברזל, כי הרוח גוברת. כי הרוח נצחה את כל המגבלות.