סיפורים לכבוד שבת
נולד להיות סנדלר
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בראשון, 05 יולי 2020 11:52
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 613
נולד להיות סנדלר
פ. שטרן, באדיבות מרוה לצמא
"מה שמך?" לרגע חשבתי שלא שמעתי טוב.
"יוחנן הסנדלר".
שלחתי מבט מוזר אל הנער שלפני, לא ניצוץ מבודח, רק עיניים טובות ותמות.
"יוחנן, אה... הסנדלר.... אתם מוזמנים להיכנס. הקוגל מחכה לכם, חבל שיתקרר. שבת נכנסת בעוד שעה קלה, כדאי שתטעמו..."
בחורי הישיבה שהוזמנו לשבת התקדמו אל עבר חדר האורחים שלנו, רק האחרון בעל השם ה... מפתיע נצר, הפעם היו עיניו ערניות.
"אתה לא שואל שאלות".
"לא", עניתי ברצינות.
"אבל כולם שואלים" - היה חיוך בקולו.
"יוחנן הסנדלר היה צדיק גדול, זוהי זכות להיקרא בשמו", בלעתי את רוקי.
יוחנן הסנדלר חייך חיוך רחב, גיליתי אצילות נסיכית בפניו.
"ומאחורי הזכות הזו מסתתר סיפור מיוחד. אתה איש טוב, ואחרי סעודת שבת אספר לך אי"ה את סיפורי".
*
רמי נועל את שער המוסך שלו, "רמי - רמה אחת מעל", וניגש אל ברז המים. יש לו מתכונן קבועה, לשטוף את הידיים השחורות, לסבן אותן היטב, שוב לשטוף, ואחר כך לתחוב את הראש אל מתחת לברז ולתת לזרם של מים חיים לשטוף את רעמת שערו.
כך, רענן ומאושש משהו, רגיל רמי לשוב הביתה לאחר יום עמל מפרך. אורנה מצפה לו עם ארוחת ערב טובה, כפי שרק היא יודעת להכין. את סלט הכרוב המפורסם שלו, נתח המושט שהוא אוהב וגביע הבירה המקציפה.
כזה הוא רמי, אוהב סדר ושגרה. את המוסך הזה פתח רמי לפני עשור וחצי, ומני אז הוא לא נע ולא זע מהמסלול המוכר. בוקר, התעמלות, עבודה, מים בידיים ובראש, ארוחת ערב, ושוב התעמלות ולישון. הבעיה היא ששום דבר אמיתי לא השתנה בכמעט עשרים שנה האחרונות...
המים זורמים על ראשו המזיע של רמי כאשד שוצף. לא יודע למה, אבל אין בו כוח לסובב את הידית, שיזרמו, שישטפו, שיסחפו... הוא, אין בו כוח לחזור לאורנה, לארוחה המפוארת, המתובלת בדמעות מלוחות....
"אתה לא מבין אותי, רמי, אני בודדה, נמצאת בין אנשים ובודדה. לכולם יש ילד אחד, שניים, אפילו שלושה, הבית שלנו ריק! ריק!" ככה אומרת אורנה ומבטה כבוי.
רמי אוהב ילדים. מעולם לא סיפר זאת לאורנה, לא רצה להכאיב לה, ילדים הם משוש חייו. כל המוסך המשוכלל הזה שפתח הוא רק כדי להטביע במשהו את יגונו. אורנה, שתהיה בריאה, מוציאה לו את המילים מהפה, מהלב. הבדידות הזו מהלכת איתו, לפניו ואחריו, גם כשהוא מוקף בצעקות ובהמולה, בעובדי המוסך ובנהגי רכבים. לכולם יש ילד לענות בו, להשתעשע עימו, לראות בו חזות הכול. ולו יש בית ריק ושמם.
לרמי נדמה כי כל נושאי השיחה הסובבים אותו נוגעים בילדים.
"הבן שלי סיים צבא".
"הבנים שלי עושים בגרות".
"רפואה, זה מה שהבן שלי רוצה".
"הילדים, בוס, רוצים טיול, אני צריך חופש".
"הרכב הזה, רמי, חבוט, הכל מהילדים, כפרה, שיהיו בריאים".
ילדים. צועד רמי ברחוב, נוסע במכוניתו, עולה הרים ויורד גבעות ותמיד רואה אותם, את הילדים. האם מעריכים ההורים את מתת האלוקים הזו?
זהו, השער נעול. הוא נוהג לעזוב את המוסך אחרי העובד האחרון, ולאחר סריקה דקדקנית שהשטח נקי, אבל פתאום צופר לו רכב גדול, ומישהו מנופף לו בתחינה.
"אני צריך תיקון דחוף, אדוני, האם תוכל לעזור לי?"
המוסך סגור, רוצה רמי להודיע. אורנה מסכנה, מחכה כבר שעתיים, ואין לה מישהו אחר מלבדו.
אבל מבטו של רמי נעוץ כמו בכישוף בחלונות הרכב. הוא רואה ילדים קטנים ששים ושמחים, מקיפים בהתרגשות עולל יפה עיניים, בעל שיער גולש, וכיפת קטיפה על ראשו.
"היום ל"ג בעומר, אנחנו נוסעים למירון, לרבי שמעון בר יוחאי, לשמיעל'ה שלנו עושים פיאות" - מספר האב בהתרגשות, "הגלגל הקדמי מזגזג, אני חושש לצאת ככה לנסיעה, אפשר לערוך בדיקה?"
"אפשר, אפשר", אמר רמי ברוחב, וכשהוא גוהר אל הרכב הוא מצליח לקלוט את סיפורו של האב, על אודות שבע בנות שנולדו תודה לה', ועל תפילה אצל רבי שמעון, והבטחה לקרוא בשם אם יוולד בן. "ושימעל'ה שלנו נולד כעבור שנה!" מסכם האב, רמי מזדקף בבת אחת.
"במירון שלכם מקבלים בנים?"
האב צוחק. מירון היא של כולנו, וכן, אפשר להתפלל, להבטיח שם, ואם רוצה האלוקים הוא שולח בן".
"אורנה?" קולו של רמי דחוף וממהר, "אל תדאגי, אני בדרך למירון, מה? למה מירון? כי במירון אפשר להתפלל. לא, אל תצחקי, אין לי עכשיו ראש להסביר לך, צריך להתרכז בנהגה, מה פתאום, לא נהייתי דוס, אני אותו רמי, רק נוסע למירון, זה הכל".
רמי המום. מירון נפרשת מול עיניו, המונית וחוגגת. אלפי יהודים ממלאים את מבואותיה, מדורות דולקות, מעגלים מרקדים, וילדי חלאק'ה על כתפי אבותיהם המפזזים.
לרמי אצה הדרך, מחר יום עבודה, הוא חייב להתקרב לציון, לבקש, כמו שאמר לו היהודי מהפנצ'ר. להבטיח שם, יקרא לילד שמעון, שימי, שימקה, סיימון, לא משנה. שרק יגיע ילד החלומות, ויגאל אותם.
רמי נדחף. חזק הוא רמי, בנוי לתלפיות, ובכל אופן לא מצליח להתקרב. גלי אדם סוערים שוצפים סביבו, ומבלי משים הודפים אותו, פעם אחר פעם אחורנית.
"תנו להיכנס", נבלע קולו הרועם בהמולה, "זה דחוף", אבל אין איש ששומע, ושוב מקיפה את רמי הבדידות, נמצא בין המון אדם, ולבד. אין לו ילד לעקוב אחריו, אין מי שידאג לאבא, אין לו ממשיך, מורשת, ערער בערבה.
רמי הולם במרפקיו, דוחף ונדחף, מתקרב אל הקבר ואליו לא מגיע. הנייד רוטט, האנשים דוחפים, התזמורת הולמת והראש קודח, ופתאום - - -
די - - - הוא לא יכול יותר.
בבת אחת עוזב רמי את פקעת האנשים המתגוששים. הוא יחפש לו כבר מקום אחר, אם לא נותנים לו להיכנס, אז לא צריך. הוא, רמי, לא משפיל את עצמו עד עפר.
יחפש לו ציון אחר, נוח, דיסקרטי, מסודר, מה? אין פה עוד צדיקים בסביבה, מה יש?
רמי חוזר לרכב, עושה כמה סיבובים, שואל כמה שאלות ומגיע לציונו של יוחנן הסנדלר. שקט. רוח גלילית הומה מאחוריו, אין איש בכל הרדיוס סביבו.
ופתאום מתפרץ רמי, המוסכניק המחוספס, בבכי גדול. והמילים גולשות לו יחד עם הדמעות.
"יוחנן הסנדלר, תשמע, שנינו כל כך דומים, גם אני בודד ככה בלי ילדים, וגם אתה המסכן יושב בדד, בעוד אצל רבי שמעון 'שמח'. מפטיח לך, בהן צדק, אם יוולד לי ילד מהתפילות כאן, אני נותן ת'שם שלך, יוחנן הסנדלר".
עם אשמורת בוקר ראשונה שב רמי לביתו, ואור נוגה בפניו. אורנה מביטה באור הזה ואינה מבינה. וכי למה תבין? הוא היה אצל יוחנן הסנדלר, לא היא. הוא כרת ברית ידידות ובדידות על הקבר, לא היא.
אבל לתקופת השנה מפזז אור גדול בבית, מצית את אורנה, ומשתק אותם באושר אין קץ. בן זכר נולד לרמי ואורנה, ילד יפה עיניים, תינוק מושלם.
"לא נורמאלי!" "הורס ת'חיים של הילד", "רוח שטות נכנסה בו" - כל המשפטים הללו עוברים סמוך לאוזניו של רמי, רק סמוך.
רמי מתעקש, יוחנן הסנדלר, זה השם של הינוקא. ככה בדיוק. וככה קוראים לילד החן. בתחילה צוחקים, מגחכים, ואחר כך מתרגלים. רמי אבא מאושר, רוצה שיוחנן הסנדלר'לה שלו יהיה ילד חזק, בעל שרירים, לא נמושה, כזה שיודע להחזיר. הוא שולח את הבן היחיד לחוג כושר, ועוקב היטב אחר חינוכו הגופני. רמי רוצה את הטוב ביותר בעבור יוחנן הסנדלר, וזה ה'טופ' מבחינתו.
"ליוחנן שרירים טובים", אומר מדריך הכושר.
"הסנדלר", מתקן האב הגאה, ומאושר עד אין קץ.
ליוחנן עיניים תמות ופנים אציליות. אין איש שיודע, וגם לאבא אינו מסוגל לספר, עד כמה חש הוא בודד. גם כשהוא בבית, גם בלימודים וגם בחוג הכושר. מן תלישות עלובה נסרכת אחריו באשר יפנה.
יוחנן הסנדלר אינו זוכר מתי הבחין בבית הכנסת הקטן, המצטנע סמוך למתנ"ס שבו פעל החוג שלו. אולי היה זה הניגון המתוק, אולי מבטיהם היציבים של המתפללים והלומדים שנכנסו בשעריו, ואולי משהו אחר שאין הוא יודע להגדירו בשמו.
כך או אחרת, יום אחד מוצא יוחנן הסנדלר את עצמו בפנים בית הכנסת, מביט במגין השיעור המוסר את דבריו הבלתי מובנים, מציץ בלומדים המרותקים, לא מבין מילה, אבל המום מתחושה חדשה המפעמת בו - הוא לא לבד.
בימים הבאים יוצא יוחנן הסנדלר לבניין המתנ"ס, ואליו לא נכנס. הוא מתקבל במאור פנים בבית הכנסת. שני אברכים מקרבים אותו, מלמדים אותו תורה ותפילה צעד אחר צעד.
יוחנן הסנדלר מאושר. בפעם הראשונה בחייו הוא רואה את הבדידות בת לווייתו הולכת ועוזבת אותו.
יש מישהו שעוקב אחריו, שמשגיח אחר צעדיו, שאוהב אותו הכי בעולם. יש מנהיג לבירה, אח... איזה אושר.
ורמי אינו יודע.
יום אחד מתקיימת תחרות ארצית. יוחנן הסנדלר אמור להשתתף בה, ורמי לובש חג ויוצא לעקוב אחר מהלכיה.
יוחנן אינו יודע מן התחרות, לפיכך אינו דואג. רמי מביט בנערים המתגוששים, מחפש אחר האוצר שלו ולא מוצא.
כבר בשאלה הראשונה הוא מגלה את הסוד הגדול.
"מה? אתה לא יודע? הבן שלך כבר שנה לא כאן, הולך לבית הכנסת ממול..."
*
"ואיך הגיב אבא?" שאלתי בסקרנות, סוקר את דמותו המאירה של יוחנן הסנדלר, נער פיקח בעל פאות מסולסלות ומבט יציב ושלו.
"אבא היה המום, אחר כך כעס, כל כך כעס עד אשר נמלטתי מפניו. אבל אמא אמרה שככה הוא אבא, מוסכניק, כועס כועס עד שנגמר לו הכעס ואז סולח.
וכך היה.
אבא חיפש אותי וחיבק אותי בידיו החסונות.
"איך שכחתי, ילד, הרי אתה לא שלי, אתה ילד של יוחנן הסנדלר, אשרי שזכיתי!"