בספר עובדות והנהגות לבית בריסק (ד, שא) מובא שמסורת היא בבית בריסק, אשר תמונת קודש של פני רבי יוסף דוב סולובייצ'יק זצ"ל בעל ה"בית הלוי", אשר ממנה נראית גודל חרדתו ויראתו מפני הקב"ה, צויירה לעת ערב שבת קודש, כשישב בחדרו וקרא בדחילו ורחימו את מגילת שיר השירים, והביאו אז איש צייר אומן במלאכתו, והוא שצייר את קלסתר פניו.

 

בפתיחת ספר תיקוני שבת מרבי אברהם הלוי זצ"ל מגדולי תלמידי האריז"ל, מובא שהיה כל ימיו אפוטרופוס גדול של השבת, מכריז ומזהיר תמיד את בני ישראל אנשים ונשים על שמירתה. וכה משפטו כל ימי חייו מידי שבת בשבתו, לכתת רגליו בשווקים וברחובות בבתים ובחצרות, מחצות ליל ששי ואילך לזרז את העם שיכינו את אשר יביאו, ושתהא אשה משכמת ואופה, ושיהיו נועלין את החנויות סמוך למנחה קטנה, דהיינו קודם ט' שעות ומחצה, כדי שיהא פנאי ביום להתחדש לקראת שבת המלכה בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, בטבילה במקוה טהרה, וברחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין, וחילוף שמלותיו.

 

גם על רבי נחום מהורדנא זצ"ל מובא בספר תולדותיו שעמל למען כבוד השבת, וייסד חברת מזהירי שבת שעמד בראשה, וכל ערב שבת היה הולך בעצמו להזכיר לבעלי החנויות שיסגרו את חנויותיהם, ואת בעלי בתי המשקה שיסגרו את בתי משקיהם, כי תוספת שבת מדאורייתא, עד שכבר קודם שקיעת החמה כל החנויות היו נעולות וסגורות על מסגר.

 

מובא בספר מאיר עיני ישראל מה שסיפר רבי מאיר ליברמן שליט"א מתלמידי ראדין: שפעם נכנס אל בית מרן ה"חפץ חיים" ביום שישי לאחר חצות היום, וראה את ה"חפץ חיים" עומד בקרן זוית בחדר, מבלי שיבחין בו שנכנס, והוא מוכן לקראת שבתא מלכתא, לאחר שהיה כבר במקוה ושאר הכנות, ותואר פניו מאירות, ושומע הבחור את רבו הקדוש מלחש ואומר: "אהה, שבת באה... אהה שבת... אהה שבת..., כולו נהנה הנאה עצומה שהנה הנה שבת קודש אכן מתקרבת ובאה.

 

בספר מרביצי תורה ומוסר (ג, קפד) מסופר על רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל הרב מבריסק, שכל יום שישי אחרי הדלקת נרות, היה יוצא בבגדי שבת למרפסת שבכניסת הבית, רצינות והדר-מלכות נסוכים על פניו, מתיישב על כסא ודומם במשך שעה ארוכה, כממתין לאורח רם המעלה. לקיים את דברי הרמב"ם, שכתב שיהא יושב בכובד ראש מייחל להקבלת פני שבת, כמו שיוצא לקראת מלך.

על הצדיק רבי נחום מהורדנא זצ"ל רבו של החפץ חיים, מסופר בספר תולדות מנחם: "שהיה מקבל פני שבת קודש ב"חברה ש"ס" בקול נעים, וכאשר הגיע למזמור "לכה דודי", נפשו גחלים להטה בהתלהבות קדושה, ברגשות הנפש נורא מאד, עד כי כמעט נפשו הקדושה יצאה כשהגיע לתיבות "מקדש מלך עיר מלוכה רב לך שבת בעמק הבכא", אימה ופחד ורגשי גיל ועליצות גם יחד התנוססו בו בשיא חסנם וגאון הדר מלכות שמים, ועיניו נוזלות דמעות ששון מרוב רגשותיו מעומקא דלבא".

דבר דומה מצינו בספר תנועת המוסר (ב, פב) על הסבא מקלם רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל, שהיו מרבים לספר על להט תפילתו בלילי שבתות, ובפרט בזמירות "לכו נרננה", אשר היתה מתווספת עליה כנראה גם החדוה וההתלהבות של קדושת השבת.

ובתקופה בה היה בית תלמודו בגרובין, היה בעצמו רגיל להתפלל "קבלת שבת" לפני התיבה. ומספרים שבעלי הבתים בגרובין, שהיו יהודים קורלנדיים טיפוסיים, הידועים ביבשותם ובקרירותם, היו מתכנסים בלילי שבתות על יד בית התלמוד, לבושים פראקים שחורים וחבושים במגבעות "צילינדר" כנהוג אצלם, כדי לשמוע את תפילתו העריבה והנלבבת, וטיפות דמעות גדולות היו גולשות על לחייהם. כאן היה מתגלה ר' שמחה זיסל בכל להב נפשו ולהט רגשותיו.

גם הגר"ח זייציק בספרו המאורות הגדולים מעיד, שה"חפץ חיים" זצ"ל "בשעת קבלת שבת היה אומר המזמורים לכו נרננה וכו', בדמעות רבות".

מסופר שרבי אליהו לאפיאן זצ"ל היה שרוי בשבת באוירה מיוחדת ושונה בתכלית, ופעם אף הזכיר את דברי ה"חיי אדם" שמי שתיקן את נפשו, ירגיש את ביאת ה"נשמה יתירה" בטבילת ערב שבת, והוסיף רבי אליהו שכמה פעמים הוא עצמו זכה להרגיש בזה.

 

בעת ששהה בבית החולים, ביקשה המשפחה שלא להזכיר לו ששבת קריבה, כיון שהוא היה שרוי במצב של קרוב לעילפון, והזכרת השבת היתה עלולה לכניס אותו לסערת רגשות שהיתה מסוכנת מאד במצבו. אולם דבר לא הועיל, על אף שלא הדליקו נרות בחדרו ולא התהלכו בבגדי שבת לידו, מכל מקום מיד עם התקדש היום, האדימו פניו ושפתיו החלו לרחש את פסוקי לכו נרננה.